ימים סתוויים אלה, שבהם נדידת הציפורים נמצאת בשיאה, הם זמן נהדר לנצל את ההקלה במגבלות, להירשם ולבקר באגמון החולה (או לפחות לצפות מהבית בשידור החי מהשמורה). כיום, אחרי מאמצי שיקום נרחבים, כבר ברור מאליו שהחולה היא שמורה מלאת חיים שבליבה אגמון מים, אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כ-40 שנה אחרי יבוש שטח החולה, כשייבוש האגם עדיין נחשב כהישג, המחשבה להציף את המקום נשמעה משוגעת לגמרי.
את המהלך לשיקומה של החולה ולהצפתה החלקית יזם באותם ימים פרופ' יורם (יוריק) אבנימלך, מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל. הישג בולט זה הוא אחד מרבים שאליהם הגיע אבנימלך במהלך מעל שישה עשורים של עשייה מחקרית וציבורית רחבת היקף למען הסביבה והמדע בישראל. על עשייתו הענפה והישגיו הרבים הוענק לו בשבוע שעבר פרס מפעל חיים במסגרת הוועידה השנתית למדע ולסביבה. בנימוק להחלטה על מתן אות ההוקרה נכתב כי "אבנימלך עשה רבות לפיתוח וליישום הידע המדעי בתחומי חקלאות מים ופסולת מוצקה ויש לו תרומה ציבורית חשובה לניהול משק המים והסביבה בישראל".
אבנימלך נולד בירושלים ב-1933, והשתתף כנער בקרבות על העיר במסגרת מלחמת השחרור. בלימודיו האקדמיים הוא התמקד במדעי הקרקע, את עבודת הדוקטורט שלו עשה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות ובשיתוף מכון ויצמן, ובהמשך נסע לפוסט-דוקטורט בוושינגטון. במשך שנים רבות כיהן כחוקר בטכניון, שם הוא שימש לפי פרישתו לגמלאות כדיקן הפקולטה להנדסה חקלאית.
"אני חושב שהקומפלקס של העבודות סביב הכינרת והחולה הם הדבר שבנה אותי", אומר אבנימלך בראיון שנערך איתו לרגל קבלת הפרס. בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת התגלה שבחלקות נרחבות מתים הצמחים באזור אגם החולה המיובש, ואבנימלך התבקש על ידי הרשות לפיתוח החולה לסייע במציאת פתרון. הוא גילה שייבוש האגם גרם לזיהום הקרקע במקום על ידי ניטרט (חנקה), מזהם מים נפוץ, שהצטבר בקרקע בריכוזים גבוהים בחלקים נרחבים מהשטח שיובש. התחזיות באותם ימים צפו שאם לא ייעשה דבר על מנת להילחם בתופעה גם מי הכינרת, אליה נשטפים המלחים מעמק החולה, יזדהמו ולא ניתן יהיה להשתמש בהם.
אבנימלך, יחד עם ד"ר קולט צרויה מנהלת מעבדת הכנרת באותן שנים, עמלו רבות על מנת לשכנע את שר החקלאות דאז, חיים גבתי, שיש לטפל בנושא – ומהר. במסגרת מינהלת הכינרת שהוקמה אז בראשותו של עמוס הרפז, אבנימלך בשיתוף אנשי מנהלת הכנרת וצוותים של חוקרים ממנהל המחקר החקלאי, המכון הגיאולוגי, מכון ויצמן ואחרים עשו לילות כימים על מנת למצוא פתרון לבעיה. "עשינו את הפרויקט הביו-טכנולוגי הכי גדול שנעשה בעולם", הוא אומר. במשך ארבע שנים הם השתמשו כמעבדה בשטחם של אגם החולה ושל הביצות שסביבו, שנמתחו על פני 20 אלף דונם, ויצרו שיטת השקייה ועיבוד הקרקע שעודדו התפתחותם של חיידקים "טובים" בקרקע, שפירקו את הניטרט. שינוי שיטות ההשקיה שהיו מקובלות בשטח החולה ושינוי מערכת המים האיזורית הביאו להפסקת תהליך זיהום הכנרת בניטרטים.
לנקות את בריכות הדגים עם חיידקים
הרומן של אבנימלך עם אגן הכינרת ממש לא נגמר שם. בשנות התשעים לאבנימלך היה תפקיד חשוב בפעילות נגד הזרמת מים מבריכות הדגים לכינרת. הוא מצא שכ-20 אחוז מהמים שמגיעים לכינרת עוברים דרך בריכות הדגים, מה שהוביל להזרמת חומרים מזיקים כמו הפרשות דגים ואצות אל הימה. כשהוא פנה אל מפעילי הבריכות, הם טענו שבלי תחלופה שוטפת של המים בבריכות הדגים ימותו, זאת מכיוון שהצפיפות הגבוהה שבה הם גדלים מובילה להיווצרותם של חומרים הרעילים לדגים.
אבנימלך לא ויתר, וניגש לעבודה בתחנה לחקר המדגה בגינוסר. הוא גילה שאם מוסיפים למים חומר פחמימני, כמו עמילן, קמח חיטה או תאית, הדבר יכול להפחית את ריכוז החנקן במים ולפתור את בעיית הרעלת הדגים. הסיבה לכך היא שחומרים אלה מובילים להתפתחותם של צברי חיידקים, שצורכים את החנקן וכך מורידים את ריכוזו במים. בתהליך זה מייצרים חיידקים אלה חלבון, שממנו ניזונים הדגים. בבריכות קונבציונליות, 75 אחוז מהחלבון אינו מנוצל לגידול הדגים ומופרש למים תוך יצירת חומרים רעילים לדגים. לעומת זאת בבריכות החדישות ממוחזר החלבון כשהדג ניזון מצברי החידקים ובכך עולה פי שנים יעילות ניצול החלבון. בנוסף נמצא שהכנסת אוכלוסיית חיידקים למכלול ההזנה של הדגים בריא יותר עבורם, ומחזק את עמידותם בפני מחלות. "היום, בכל העולם, זאת השיטה הנפוצה", אומר אבנימלך, שמדריך גם היום בנושא חקלאים וחברות ממדינות כמו הודו, וייטנאם, סין, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית ועוד.
לגשר בין המפעל לטבע
אחד מתפקידיו המרכזיים של יורם אבנימלך היה כמדען הראשי הראשון של המשרד להגנת הסביבה, תפקיד שבו כיהן במשך חמש שנים. יחד עם צוות המשרד, אבנימלך פעל להגברת המודעות לנושאים סביבתיים ונאבק במוקדי הכוח המזהמים בישראל. הוא פעל במסגרת תפקידו להעלאת מודעות וליצירת קשרים בתחום הסביבתי גם עם המדינות השכנות, וביקר פעמים רבות במצרים וירדן. גם עם הפלסטינים יצר אבנימלך הסכמים ושיתופי פעולה.
לאבנימלך היה תפקיד חשוב גם בגישור על מחלוקת המים בשמורת עין גדי. בתחילת שנות ה-2000 התנהל מאבק בין אנשי שמירת טבע לבין קיבוץ עין גדי, שברשותו מפעל "מי עין גדי", בנושא שאיבת המים מהמעיין. האופן שבו נשאבו המים באותם ימים הוביל לכך שמצב השמורה היה בכי רע והיא סבלה מהתייבשויות, שהובילו לפגיעה נרחבת בצמחייה. בבדיקה שערך אבנימלך לבקשת השדולה הסביבתית בכנסת הוא מצא שבניהול נכון כמות המים במקום יכולה להספיק הן למפעל המים המינרליים והן לשמורה, ושהדרך העיקרית לאפשר זאת היא להשתמש במים רק אחרי שזרמו בשמורה. המלצותיו של אבנימלך התקבלו, ובהתאם להן נחתמה ב-2007 אמנה לעקרונות ניהול ממשק המים בין הקיבוץ לבין רשות הטבע והגנים והוקמו מערכת מים ומאגר מים במקום.
למען המדינה, למען האנשים
אבנימלך הפיץ את ערכיו הסביבתיים גם בתוך המוסד האקדמי שבו פעל, הטכניון. במאי 2000 הוא יזם והוביל יחד עם פרופ' אופירה אילון את הפיכתו של הטכניון לקמפוס ירוק. המיזם, שפעיל עד היום, ושאומץ על ידי רוב המוסדות האקדמיים, נוצר על מנת להעלות את המודעות לנושאי סביבה ולהקנות ערכים סביבתיים לקהילת הטכניון, כולל פעילות התנדבותית נרחבת מצד סטודנטים במוסד. במסגרתו מתקיימים סיורים, הרצאות ופעילויות בנושאים סביבתיים, מוטמעים קורסים סביבתיים ועוד. "במסגרת הקמפוס הירוק סטודנט וסטודנטית בשנה א' נכנסים לצוות פקולטי שמטפל בניהול סביבתי של הפקולטה", אומר אבנימלך, "זו דוגמה טובה עבורם לראות שבכוחם לשנות דברים ולקדם".
לכל אורך שנות פעילותו הרבות, אידיאלי העשייה והתרומה לחברה ולמדינה היו מרכזיים עבור אבנימלך. "אתה צריך לעשות, אתה צריך לפעול, אתה צריך לקדם, ויכול להיות שאם נשכלל את זה, זה יאפשר לנו לעשות דברים יותר טובים לקידום המדינה הזאת שאנחנו בסך הכול כל כך אוהבים אותה", הוא אומר.
"אתה לומד, עובד ומקבל שכרך מהחברה, כי החברה חושבת שזה חשוב והיא מפרנסת אותך – לך יש חוב לחברה", אומר אבנימלך. "אם אתה עובד בשטח מדעי, ומפתח תהליכים, תיאוריות וגישות, ואתה יכול לקשר את הדברים האלה ל-) well beingשלומות, ר.ו) : לקיום טוב יותר, לתנאים יותר טובים של האנשים במדינת ישראל ובעולם, להערכתי אין סיפוק גדול יותר מזה. בסוף מקבלים תעודת הוקרה אולי", הוא מסכם בחיוך אופייני.
