בפברואר 2021 התנתק הקרחון "ננדה דווי" (Nanda Devi) מהרי ההימלאיה וגרם לשחרור כמויות גדולות של מים שהיו כלואים תחת הקרח. התוצאה היתה שיטפונות בזק אדירים שהביאו למותם של יותר מ-200 בני אדם במחוז שאמולי במדינת המחוז אוטראקהאנד בצפון הודו ולפגיעה בתשתיות חשמל בהיקף של מאות מיליוני דולרים. קבוצת חוקרים בינלאומית חישבה כי כמות האנרגיה ששוחררה בזמן ניתוק הקרחון מעל עמק רונטי גאד הייתה שקולה לעוצמת 15 פצצות אטום כמו זו שפגעה בהירושימה.
הפשרת הקרחונים שגרמה לטרגדיה זו היא ללא ספק אחד הביטויים המוחשיים ביותר להשפעות משבר האקלים על האדם ומדענים משערים כי משבר האקלים יגרום לאסונות טבע, דוגמת השיטפון הקטלני בהודו, בתדירות הולכת וגוברת. כעת, מחקר חדש של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת לידס באנגליה, שהתפרסם בדצמבר 2021 במגזין Scientific Reports גילה כי קצב הפשרת הקרחונים ברכס ההימלאיה הוא המהיר ביותר בעולם.
לרוב כשמדברים על השפעת משבר האקלים על הקרחונים נוטים לעסוק בקרחונים שמצויים בקטבי כדור הארץ, ושם אכן נמצאים המאגרים הגדולים ביותר שלהם, אך למעשה ניתן למצוא קרחונים יבשתיים (glaciers) ברכסי הרים בכל יבשות העולם, מלבד אוסטרליה. אזור רכס ההימלאיה, למשל, מכונה "הקוטב השלישי" בגלל ריבוי הקרחונים בו, וההערכות הן כי לאורך הרכס נאגרים כ-600 מיליארד טון קרח. גילם של הקרחונים היבשתיים יכול לנוע בין מאות לאלפי שנים ולכן ניתן לחקור באמצעותם את התפתחות האקלים בכדור הארץ במרוצת הזמן.
כל הקרחונים נמצאים בנסיגה
החל מסוף המאה ה-19 חלה נסיגה בכמות הקרחונים בעולם, ומדעני קרחונים (גלסיולוגים), קושרים בין תופעה זו לעלייה בפליטות גזי החממה המשפיעים על שינוי האקלים. כיום, כמעט כל הקרחונים בכדור הארץ נמצאים בנסיגה, ושטחי ההימלאיה, למשל, איבדו 509 קרחונים ב-50 השנה האחרונות.
"מה שקובע את קצב ההפשרה הוא שיווי משקל בין כמה נכנס לכמה יוצא. זה לא שפתאום אין בכלל התחדשות. זה נכון להימלאיה וגם לאזורים אחרים, דוגמת הרי האנדים, שבהם שמורות טבע שלמות הפכו מקרחונים לאגמים, המילוי מחדש איננו מספיק כדי לפצות על ההפשרה", אומר פרופ' יואב יאיר, דיקן בית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן. "למעשה, נוצר גירעון הולך וגדל. המחקר החדש מצליח בעזרת מדידות להגיע למספרים מדויקים, המצביעים לצערי על קצב מדאיג של אובדן קרח, שמהווה אינדיקטור נוסף לשינוי האקלים".
עלייה במפלס פני הים
קבוצת החוקרים גילתה בעבודתה שבעשורים האחרונים קרחוני ההימלאיה איבדו מסה בממוצע פי עשרה יותר מהר מאשר במהלך עידן הקרח הקטן. "אנחנו נמצאים בתקופה שהיא בין-קרחונית. תקופת הקרח הראשונה התרחשה לפני כ-22 אלף שנה, מאז אנו עדים לנסיגת קרחונים, להפשרות גדולות ולעלייה במפלס פני הים", מסביר ד"ר דותן רותם, אקולוג ברשות הטבע והגנים שחקר, בין השאר, הפשרת קרקעות בקוטב הצפוני. "לפני כ-700 שנה החל תהליך של התקררות גלובלית, כך שקרחונים שהיו בתהליכי נסיגה חזרו להצטבר. מאז עידן הקרח הקטן, תקופה שהתרחשה בין המאה ה-14 למאה ה-19, וביתר שאת בעשורים האחרונים, אנו עדים שוב לתהליך התחממות, שהאדם, עם תוספת גזי החממה לאטמוספרה, מאיץ אותו. את ההשלכות של התחממות זו ניתן לזהות גם בהימלאיה".
המחקר הבריטי החדש סקר כ-15 אלף קרחונים, והמדענים חישבו כי הם איבדו כ-586-390 אלף ליטרים של קרח, זאת בהשוואה לקרח שכיסה את ההימלאיה בעידן הקרח הקטן. כמות זו שווה לכל הקרח המצוי בהרי האלפים, בהרי הקווקז ובסקנדינביה יחדיו. למעשה, הקרחונים איבדו כ-40 אחוז משטחם בזמן זה.
לדיווח זה מצטרפות תצפיות של חוקרים בריטיים ואמריקאים מדצמבר האחרון כי באנטרקטיקה התגלו בקרחון בשם Thwaites, המכונה גם "קרחון יום הדין", סדקים חדשים. הקרחון, בגודלה של בריטניה, מאבד מידי שנה כ-50 מיליארד טון קרח, והחשש הוא כי בתוך חמש שנים גושים גדולים ממנו עלולים להתנתק ולהשתחרר אל האוקיינוס. התנתקות זו עלולה להוביל לעלייה של חצי מטר בפני הים, כך החוקרים משערים.
אחת ההשפעות של הפשרת קרחונים (או כמו במקרה של קרחון יום הדין, ניתוק של חלקים ממנו הזורמים אל הים) היא עלייה במפלס הים. עלייה זו משפיעה על בליה חופית (איבוד שטחי חוף כתוצאה מזרמים וגלים בים) ומעלה את הסיכון לסופות כמו הוריקנים וטייפונים. ואכן, צוות המחקר הבריטי חישב שהקרח שהפשיר בהרי ההימלאיה הביא לעלייה של 1.38-0.92 מילימטרים במפלס הים ברחבי העולם. "המחקר הוא אישוש נוסף לכך שהשינויים מתרחשים בקצב הולך וגובר, וכי הם ישפיעו על מדינות ואזורים שלמים", הדגיש ד"ר סיימון קוק, שותף לכתיבת המחקר.
המדינות המתפתחות נפגעות ראשונות
רכס ההימלאיה מתפרס על פני 2,400 קילומטר והוא המקור ל-10 מערכות נהרות מרכזיים באסיה, ביניהם הגנגס והמקונג, המשמשים 1.8 מיליארד בני אדם לצורכי השקיה, שתייה וייצור אנרגיה. כותבי המחקר סימנו את האזורים המזרחיים שלו, הנמצאים בשטחי בהוטן ונפאל, שבהם קצב ההפשרה גבוה במיוחד. הפשרת קרחונים יוצרת אגמים קרחוניים, שנוצרים מקרחוני יבשה שהפשירו. הקצב המוגבר של הפשרת הקרחונים גורם להצטברות מהירה של כמויות מים גדולות, הנאגרות על ידי סכרים טבעיים. על פי נתוני המחקר, המשך הפשרת קרחונים, רעידת אדמה, מפולת או מזג אוויר קיצוני עלולים לגרום לקריסתם של סכרים ולגרום לשיטפון מסוכן שיפגע בחיי אדם, במגוון הביולוגי, או בתוצרת חקלאית. חייהם ופרנסתם של מאות מיליוני בני אדם, בעלי חיים וצמחייה התלויים ישירות בקרחוני ההימלאיה.
"אנחנו יוצרים תהליכים של פגיעה גם במגוון הביולוגי וגם במערכות האקולוגיות, שלא מצליחות לאזן את תהליכי שינוי האקלים", אומר רותם. "ההרס של הסביבה הוא כזה שגם אם מערכות אקולוגיות היו יכולות לתמוך או למתן את ההשפעות האלו, אז היום אנחנו יוצרים מעין כדור שלג שהורס הכול יחד… ההשפעות הללו פוגעות ישירות גם באדם".
השיטפון הנורא שיצר הקרחון "ננדה דווי" הוא רק עוד דוגמה לכך שלמרות שהעולם כולו נתון להשפעות ההרסניות של משבר האקלים, הרי שהמדינות המתפתחות נמצאות בחזית והן הראשונות לסבול מהן, ובעוצמה רבה כמו כן היכולת שלהן להתמודד עם ההשפעות היא פחותה . דו"ח של האו"ם קובע כי מדינות מתפתחות סופגות פי שלושה יותר הפסדים כלכליים כתוצאה מאסונות טבע הקשורים במשבר האקלים מאשר מדינות מפותחות. עובדה זו מתווספת לנתונים המראים כי אלה הן המדינות המפותחות שהן התורמות העיקריות לפליטת גזי החממה לנפש: בראשן סין (12 ג'יגה טון פליטות פחמן דו חמצני בשנת 2018), ארה"ב (6 ג'יגה טון) ומדינות האיחוד האירופי (3.6 ג'יגה טון). לצורך השוואה, קבוצת מדינות אי קטנות אחראיות על פליטת 0.26 ג'יגה טון בלבד של פחמן דו-חמצני (מדובר קבוצה של 52 מדינות וטריטוריות מהקאריביים, האוקיינוס השקט ומאזור האוקיינוס ההודי ואפריקה, שנתונות בסיכון מוגבר להצפות וסערות כתוצאה מעליית פני הים).
בהסכם האקלים שנחתם בוועידת גלזגו המדינות המפותחות התחייבו להעביר מיליארדי דולרים למדינות מתפתחות לטובת המאבק בשינוי האקלים, אך הצהרות דומות משנים קודמות לא קוימו בפועל במלואן. הכסף היה אמור לסייע למדינות אלו בפרויקטים של אנרגיה מתחדשת, אך מאז 2013 לא הגיעו ליעד השנתי של 100 מיליארד דולר השקעות עולמיות בשנה.
פרופ' יאיר דווקא מזהה מגמה אופטימית בהסכם מגלזגו ומאמין שהכספים המובטחים אכן יועברו. מצד שני, הוא מביע דאגה מהמגמה העולמית ומתוצאות המחקר: "המדינות לרגלי ההימלאיה, כמו הודו, נפאל ובהוטן, תלויות במידה רבה מאוד במי הפשרת שלגים. אם הקרחונים יפשירו, מה שלפי המחקר קורה בקצב מהיר יחסית, כבר באמצע המאה הנוכחית מיליוני בני אדם יצטרכו לעזוב את האזור, או שיהיה צורך למצוא טכניקות חדשות לאגירת מים. זו עדות נוספת לכך שמי שסופג את תוצאות משבר האקלים הם לא בהכרח אלה שאחראים לפליטות הגדולות ביותר, אלא מדינות מתפתחות בלי טביעת רגל סביבתית גדולה. החשיבות של מחקרים מסוג זה היא שהם משמשים כאיתות לבעלי הכוח להיערך בהתאם ולהפנות משאבים למקומות שזקוקים לכך. אנחנו לא יכולים להפקיר את הנפגעים של משבר האקלים".
