בעולם שאוכלוסייתו הולכת וגדלה, שורה של פתרונות יצירתיים הועלו בשנים האחרונות לבעיית הטיפול במתים. כיצד משפיעה הקבורה הקונבנציונלית על הנותרים לחיות על פני הכדור, וכיצד ניתן להמשיך להיות ירוק גם אחרי המוות?
גופת אדם בראש חוצות
לאחרונה עלה לכותרות נושא הקבורה האלטרנטיבית הירוקה בישראל בעקבות מאבקו המתוקשר של שלמה אבני, שביקש לשמש מאכל לדגים לאחר מותו. בית המשפט דחה שוב ושוב את בקשתו האחרונה באמתלה של זיהום הסביבה ופגיעה בבריאות הציבור. בתשובה לאחד מהבג"צים הרבים שהגיש אבני ענה בית המשפט: "מדובר בסעד המנוגד לתקנת הציבור, שאינה סובלת כי גופת אדם תושלך אחר מותו בראש חוצות למאכל חיות, בניגוד לכבוד האדם, וכן יש בכך כדי ליצור זיהום סביבתי". בסוף נעתרה המדינה לבקשתו ובית המשפט העליון אישר להשליך את גופתו לים, אך מחוץ למימיה הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
מצוקת השטחים בישראל הביאה את המחוקק לחייב בתי קברות בערים הגדולות לצופף את כמות הקברים לרמה של 750 נפטרים לדונם. רשויות מקומיות במרכז הארץ מתכננות לצופף עוד את בתי הקברות עד לרמה של 3,000 נפטרים לדונם. אילוצים אלה הביאו לפיתוחן של שיטות קבורה חסכוניות בקרקע (אך בזבזניות בבטון, ולכן גם יקרות יותר) – המוכרת שבהן היא קבורת הסנהדרין, שבה הנפטרים נקברים במבנים מסודרים בקומות. שיטה זו פותחה על ידי חברה קדישא והיא מאושרת על ידי הרבנות הראשית. למרות זאת, רבים סולדים מהרעיון של קבורה בקומות ומוכנים לשלם אלפי שקלים כדי לטמון את יקיריהם בקרקע.
דוח שהוגש לוועדת השרים לענייני קבורה מעיד כי כמעט שלושת רבעי האחוז מהשטח הבנוי במדינת ישראל הם בתי קברות. לדעת כותב הדוח, מר שמואל סלבין, הפתרון הוא "שבערים המרכזיות תהיה קבורה בקומות, ואילו בפריפריה, במרחק סביר מהעיר, תהיה אפשרות של קבורה רגילה".
מוות זה לא הסוף
המוות, סוף החיים, לא מסמן את קצה של השפעת האדם על הסביבה. גוף האדם עשיר במינרלים כגון גופרית, סידן ונתרן ובמתכות מסוכנות דוגמת ניקל, כספית, עופרת וקדמיום. למרות ריכוזם הנמוך, דליפתם למי התהום מהווה פוטנציאל זיהום לא מבוטל. סתימות בשיניים, שתלים למיניהם וקוצבי לב מכילים חומרים רעילים שעשויים במקרים מסוימים לחלחל לסביבה ולזהם את הקרקע.
במהלך ההכנה לקבורה נעשה לעתים שימוש בפורמלין (פורמלדהיד) המשמש לשימור הגופה. חומר זה מוגדר על ידי הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן (IARC) כרעיל וכמסרטן ודאי לאדם. בנוסף, ארונות קבורה המקובלים בטקסים מסוימים ומזכרות למיניהן הנטמנות לצדו של הנפטר – כל אלה מהווים פוטנציאל לזיהום של הקרקע ומי התהום.
ויכוח חריף מתנהל באשר ליתרונות הסביבתיים של שריפת הגופה אל מול הטמנת הגופה בקרקע. לדברי המתנגדים לשריפה, התהליך דורש כמויות אדירות של אנרגיה (לא פחות מ-285 קילו-וואט שעה של גז ועוד 15 קילו-וואט שעה של חשמל, השווים לצריכה ביתית של חודש) ובמהלכו נפלטים לסביבה חומרים רעילים, ביניהם כספית. הערכות מדברות על כך ש-16 אחוז מכלל זיהום הכספית בבריטניה נובע משריפה של נפטרים (!). מאידך, טוענים המצדדים בשריפה שקבורה בקרקע תביא לזיהום באותם חומרים מסוכנים בדיוק. לצד זה מציעים כד להטמנת האפר העשוי מחומרים מתכלים, ודורשים שטרם השריפה יוצאו מהגוף שתלים מלאכותיים למיניהם.
קבורה ירוקה, יש דבר כזה?
בעולם הולכת וצוברת תאוצה מגמה של "קבורה ירוקה", שבה מנסים המתים (עוד בחייהם) לצמצם ככל הניתן את הנזק שייגרם לסביבה לאחר מותם. בין הפתרונות ניתן למצוא קבורה בארונות מתכלים, קבורה ללא קבר ביערות, שריפה בכבשן הפועל באמצעות אנרגיה סולארית וגם ייבוש בהקפאה של הגופה על ידי שימוש בחנקן נוזלי.
אחד הפתרונות היותר פרובוקטיביים (ויש שיגידו אטרקטיביים) הוא חליפת הפטריות פרי רעיונה של האמנית ג'יי רים-לי, שהוצג במסגרת סדרת ההרצאות של TED. בחליפת הקבורה שהגתה שזורים נבגי פטריות מסוגים שונים וביניהם מזון שיבטיח את התפתחותן המואצת. הפטריות, שמשמשות לטיפול במזהמים קשים בטבע, נרתמו לפירוק המזהמים שהצטברו בגוף האדם לאורך שנות חייו ולסייע בתהליך של הפיכת גוף האדם לקומפוסט איכותי.
ההכרה בהשפעה של הקבורה הקונבנציונאלית על הסביבה זוכה להתייחסות מצד קובעי המדיניות בארץ ובעולם. אך לא צריך להמציא את הקבורה הירוקה; היא מתקיימת מאות בשנים בקרב תרבויות שונות. שתי דוגמאות ממדינות הנמצאות בשתי קצות הסקאלה (בכל הנוגע לרמת פיתוח שלהן לפחות) מציגות התייחסויות שונות למתים וגם לחיים.
מנהג מקובל בטיבט הוא להשאיר את גופת המת בפסגות ההרים, שם היא מתפרקת באופן טבעי ומשמשת מזון לציפורי טרף, לרוב נשרים. על פי האמונה הטיבטית, לאחר המוות גוף האדם הוא "כלי ריק" והנשמה או הרוח של המת עוזבת את הגוף ומתגלגלת לחיים חדשים. מטרת "קבורת השמים" (Sky burial) היא להיפטר מהגופה, וסוברים שבמקור קבורה זו נועדה כדי שלא לטמא את האדמה והמים (והאש).
בהולנד, מי התהום הגבוהים (כלומר, הקרובים לפני הקרקע) ותנאי הקרקע הגרועים אינם מתאימים לבתי קברות, משום שתהליך פירוק הגופה אטי מאוד בתנאים אלה והסכנה לזיהום מי התהום גבוהה. כתוצאה, מעט מאוד בתי קברות חדשים נבנים במדינה. מצוקת שטחי הקבורה הביאה לכך שחלקות קבר לרוב מוחכרות לנפטר לתקופה של 10-20 שנה בלבד, ולאחריהן – אם אין דרישה להארכת החכירה – שרידי הגופה מועברים לקבר אחים . אזרח השואף להאריך את תקופת השכירות ל-30 שנה ייאלץ להיפרד מלא פחות מ-7,000 יורו. פיזור האפר, לשם השוואה, גם הוא לא בחינם, ועלותו יכולה להגיע ללמעלה מאלף יורו.
עמוק באדמה וגבוה מעליה
לא צריך להרחיק לארצות רחוקות ותרבויות זרות כדי למצוא דרכים לקבורה אלטרנטיבית. מערות הקבורה שהיו בשימוש בממלכת יהודה בימי בית המקדש הראשון כללו דרגשים חצובים שעליהם הושכבה גופת המת למשך שנה שלמה עד שהתפרקה, ועצמותיו נאספו אל בור עמוק המכונה "מאספה", שהיה גדוש בעצמות בני משפחתו שהלכו לעולמם לפניו. בימי בית המקדש השני נאספו עצמות המת לקבורה בגלוסקמה (ארון אבן), אך עם השנים פסק הנוהג והשתרש הנוהג המוכר ביהדות עד היום.
סיור קצר בבתי הקברות בערים הגדולות בישראל כיום מראה תמונה החורגת לגמרי מהמעגליות וההתחדשות של הטבע. בתי הקברות המשרתים את תושבי הערים הגדולות הם ערי בטון ענקיות, מעין מדבריות בוהקים מרוצפים אבן, והטבע בתוכן הוא לרוב סינטטי ומצומצם עד מאוד. קבורה בקומות היא אולי פתרון זמני שיכול להגדיל את קיבולת בתי הקברות הקיימים, אך התוצאה מהווה בעיה בפני עצמה, ויעיד על כך כל מי שהנוף מחלון ביתו הוא של בית קברות מרובה קומות. האם הקבורה הירוקה היא הפתרון? ימים יגידו.
בעקבות הכתבה בזווית הסיפור פורסם גם ב-Ynet.
