אם חושבים על מאות מיליוני בעלי החיים שמתים בשריפות הענק באוסטרליה, סביר להניח שרובנו נעלה בראשנו את חיות הכיס החמודות (קואלות, קנגרו, אולי גם וואלאבי), אבל השריפות פוגעות גם במינים קטנים יותר וחמודים פחות: החרקים.

בכל העולם ניכר כי מיני חרקים רבים נתונים ללחצים שגורמים בני האדם. אובדן בתי גידול וקיטועם, מינים פולשים, משבר האקלים, שימוש מוגבר בחומרי הדברה, זיהום הסביבה הטבעית ועוד, מקטינים את אוכלוסיות מיני החרקים השונות ומביאים את חלקם לסף הכחדה. לכן, צוות של למעלה מ-70 מומחים מ-21 מדינות, מכל רחבי העולם, פירסם בתחילת החודש מתווה להצלת החרקים.

עושר ומגוון המינים של חרקים וגם גודל האוכלוסיות ותפוצתן הולכים ומצטמצמים. על פי הערכה שפורסמה בתחילת 2019, עד 40 אחוז ממיני החרקים בעולם נמצאים בסכנת הכחדה ויש עדויות מקומיות על היעלמותם של (על קצה המזלג) חיפושיות, דבורי בומבוס, ופרפרים. היקף התופעה מתברר גם מממצאים אינטואיטיביים: בדנמרק בחנו 1,375 סקרים של תמותת חרקים מהתנגשות בזגוגיות כלי רכב במהלך 20 השנים עד 2017; הבחינה העלתה כי אוכלוסיות החרקים בירידה ואף קשרו זאת לירידה במספר הזוגות המקננים של שלושה מיני ציפורים הניזונים מחרקים מעופפים.

הישרדות החרקים היא קריטית עבור הישרדות המין האנושי. ראשית, החרקים הם חוליה חשובה בשרשרת המזון – הם 'האוכל של האוכל' שלנו ושל מינים רבים אחרים; באירופה כולה נמדדת ירידה מתמדת וחדה יותר של מיני ציפורים אוכלי-חרקים לעומת מינים בעלי תזונה אחרת. שנית, הקבוצות התִפקודיות השונות בקרב החרקים אחראיות לתועלות רבות שאנו מפיקים ממערכות אקולוגיות בריאות: האבקה, שנדרשת לשני שלישים מגידולי החקלאות וליצירתו של נוף עשיר; שליטה על אוכלוסיות של מזיקי חקלאות שונים, אבל גם פירוק פסולת אורגנית או טיוב הקרקע.

ההכרה הזו הובילה את הצוות הרחב, בהובלת פרופ' ג'ף הארווי מהמכון ההולנדי לאקולוגיה ואוניברסיטת אמסטרדם, להציע את המתווה החדש שתכליתו לעצור את ההידרדרות ואולי אף להוביל לשגשוג מחודש. בשל מורכבות עולם החרקים ופערי הידע הגדולים ממליצים החוקרים לקיים שורה של הערכות כדי ליצור רשימה של מינים, אזורים ונושאים בעלי עדיפות לטיפול.

בטווח המיידי, הצעדים כוללים, בין השאר, ביטול הדרגתי של השימוש בחומרי הדברה סינתטיים ומעבר לאמצעים ידידותיים לסביבה, יצירת מגוון של נופי חקלאות המשתלבים בסביבה טבעית, הגבלה ופיקוח על יבוא סחורות כדי למנוע מעבר מינים פולשים או ניצול-יתר של שטחים עשירים במגוון חרקים במדינות רחוקות, שיתוף ציבור באמצעות מדע אזרחי, וצמצום זיהום מים רעש ואור. זיהום אור למשל אמנם מוכר זה זמן, אך תשומת הלב הופנתה רק לאחרונה לקשר שבין תאורה מלאכותית לבין הגנה על חרקים.

בטווח הבינוני ממליץ הצוות על מחקר יישומי להבנה טובה יותר של השפעת הלחצים שיוצרים בני האדם וסקירה של מצב מגוון החרקים, למשל באמצעות שימוש באוספים של מוזיאונים לטבע. בטווח הארוך מציעים החוקרים לבנות שותפויות עם המגזר הפרטי שישקיעו בשיקום בתי גידול עבור חרקים ותכנית ניטור עולמית בסטנדרטים אחידים. מעבר ליצירת תמונה מבוססת יותר של מצב החרקים, תכנית ניטור כזו תוכל לסייע גם במעקב אחר היעילות של הצעדים שיינקטו. החוקרים סבורים כי גוף הידע הקיים כיום מאפשר לנקוט בצעדים המיידיים מבלי להמתין להשלמת הפערים על ידי המהלכים בטווח הבינוני או הארוך.

תעשייה בהכחשה

על אף ההכרה המדעית בתופעה, קובעי מדיניות לא תמיד ממהרים לנקוט בצעדים. גרמניה למשל בולטת לחיוב עם תכנית פעולה להגנה על חרקים המתוקצבת ב-100 מיליון יורו, תכנית שהוכנה בין השאר לאחר שמדענים מקומיים הציעו מתווה בן תשע נקודות הדומות למדי לצעדים המיידים של המתווה העולמי החדש. גם בבריטניה הכינו מדענים וארגוני שמירת טבע תכנית דומה אך היא טרם הפכה למדיניות מחייבת. בארה"ב לעומת זאת מובעת ביקורת בקהילה המקצועית על הממשל הנוכחי שעדיין תומך בחקלאות אינטנסיבית המתבססת על הדברה ודשנים סינטטיים.

מי שאולי מאט את ההתייחסות של מקבלי ההחלטות הם היצרנים של תעשיית החקלאות. בכנס חקלאי שהתקיים באוקספורד, במקביל לפרסום המתווה, טען נציג של חברת סינג'נטה, ענקית האגרו-כימיה משוויץ, כי התקשורת מוציאה מפרופורציה את הידע המדעי הקיים בדבר היעלמות החרקים. יצרני חומרי ההדברה והדשנים טוענים כי ללא חומרים אלו לא ניתן יהיה לייצר די מזון אבל לא ברור כיצד הפגיעה של חומרי הדברה בחרקים מועילים או הזיהום של מקורות המים מדשנים עתידים לתרום לייצור המזון. בנוסף, לפחות מחקר מקיף אחד שניתח נתונים מ-950 חוות חקלאיות מסוגים שונים בצרפת, הצביע על כך שבכ-60 אחוז מהחוות שנבדקו ניתן היה להקטין ב-42 אחוז את השימוש בחומרי ההדברה השונים (כנגד חרקים, עשבים ופטריות) מבלי לפגוע בהיקף היבול או הרווחים הכלכליים של החקלאים.

איתי רנן מנהל המארג וראש המעבדה האנטומולוגית לאקולוגיה יישומית במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב מסביר כי "חשיבות המאמר אינה בחידוש שהוא מציע אלא בסיכום מעשי של התעניינות חדשה יחסית וההבנה של המשבר הסמוי בעולם חסרי החוליות. ההבנה הזו נותרת בינתיים רק בקרב הקהילה המדעית, אבל הסיבות למשבר טרם ברורות לחלוטין גם לקהילה זו ויש צורך להעלות את המודעות בקרב מקבלי החלטות, חקלאים והציבור הרחב."

"בישראל," מוסיף רנן, "נעשים מספר צעדים בשיפור ההגנה על חרקים: השלמת הספר האדום על המינים המקומיים הנמצאים בסכנת הכחדה, תכנית ניטור ייעודית לחרקים, ומעקב אחר נוכחות רעלנים בחרקים. אך יחסית למקומות אחרים בעולם, עדיין איננו יודעים מספיק על ההקשר המקומי; אנחנו צעד אחורה יחסית לאירופה. מהנתונים שכן נאספים מהמהלכים הללו ברור שגם אצלנו נעלמים מינים וקטנות אוכלוסיות – למשל של גחליליות ושל כמה מיני פרפרים – בין השאר בגלל היעלמות בתי גידול וקיטועם. חצי הכוס המלאה היא שאם נוקטים צעדים בשטח, למשל הותרת שוליים טבעיים בשדות חקלאיים, יש להם השפעה חיובית ולא רק במונחים של החרקים אלא של תועלות אקולוגיות נוספות".