רבים מסרבים לקבל את משבר האקלים ומנסים להתמודד אתו בדרכים שונות. כך, למשל, אשת השנה של מגזים TIME ל-2019 גרטה תונברג והאקטיביסטים של מרד ההכחדה סוחפים אחריהם פעילים מרחבי העולם בדרישה מממשלות לבצע צעדי מדיניות נועזים יותר, מעסקים להתנהל אחרת, ומאנשים יחידים לשנות את אורחות חייהם. אחרים מנסים להסתכל למשבר בלבן של העיניים ומתכננים את ביטולו. זו המשימה השאפתנית מאוד של ארגון אמריקאי בשם הקרן לשיקום האקלים.
הארגון הוקם ב-2017 בידי היזם, הפיזיקאי ופעיל האקלים פיטר פייקובסקי כדי לקדם פתרונות בני השגה להחזרת האקלים למסלולו. התפיסה היא כי אין די בהסתגלות למצב החדש, או באיפחות הפליטות בלבד, כי אלו מבטיחים במקרה הטוב עלייה מתונה בטמפרטורה, שעדיין תסכן את המין האנושי. בראיון מתחילת 2019 אמר פייקבוסקי ש"אנחנו תומכים מאוד ביוזמות לצמצום פליטות, כמו הסכם פריס מ-2015, אבל רואים בהפחתת ריכוז הפחמן באטמוספרה את החובה המשותפת שלנו".
כפי ששמירת טבע עברה במרוצת השנים מהגנה פסיבית באמצעות שמורות לשיקום אקטיבי של מערכות אקולוגיות, כך מתכננת הקרן לפעול גם עם האקלים. לדעת אנשיה, התערבות פעילה תמנע התחממות נוספת וגם תאפשר לדורות הבאים לחיות בעולם דומה לזה שדורות קודמים יכלו לחיות בו ברווחה גדולה. כדי להסיט את המשבר ממסלולו יש לקבוע יעדים שאפתניים ולהפעיל טכנולוגיות מתקדמות כדי לתקן את ה"באגים במערכת", כמו ריכוז גזי החממה באטמוספרה או היקף כיסוי הקרח בקטבים. יעד העל של הארגון הוא החזרת ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה ל-300 חלקיקים למיליון (PPM), כפי שהיה לפני עידן התיעוש, כשהיום הריכוז עומד על כ-412 חלקיקים למיליון חלקיקי אוויר.
בטון מאוויר ופתיתי זכוכית
אחת הדרכים שבהן ניתן, תיאורטית, להוריד את ריכוז הפחמן הוא באמצעות ספיחתו מהאטמוספרה. מטרת הקרן לשיקום האקלים היא לחלץ מהאטמוספרה 50 גיגה-טון של פחמן דו חמצני מדי שנה במשך 20 שנה. המספר הזה גבוה יותר מסך הפליטות השנתי כיום וכרוך בהשקעות עתק. ההשקעות אינן רק ביישום אלא גם בהשלמת פיתוח פתרונות טכנולוגיים שחלקם טרם הוכיחו את עצמם. בין השאר, הארגון מקדם טכנולוגיה המשתמשת בפחמן כחומר גלם לייצור אגרגטים (תערובת אבנים למילוי וחיזוק תערובות בטון, ריצופים ואריחים).
ומה עם כיפות הקרח בקטבים? על פי הארגון, יש לשקם גם אותן כדי שהשטח שמחזיר את קרינת השמש יגדל וכך יצמצמו את אצירת החום בים ובאטמוספרה ויפחיתו את המשך המסתן. עמותה אמריקאית מקליפורניה העוסקת במחקר מדעי החלה כבר ב-2007 לפתח פתיתי סיליקה בקוטר של 35-60 מיקרון (אלפיות המ"מ), שלטענתם אינו מסוכן לבעלי חיים. הפתיתים משמשים כמעין מראות זעירות, ופיזורם כמו אבקה על הקרח אמור, לדעת המפתחים, להשיב את החזר הקרינה (אפקט האלבֶּדוֹ) לקדמותו. בנוסף, גם אם הקרחון נמס הפתיתים החלולים צפים ומחזירים את הקרינה מפני מהים וכך מפחיתים את התחממות המים, שמאיצה את המסת הקרחונים.
ריאליזם אקולוגי
אחד המפתחות לשיקום האקלים הוא שיקומן של מערכות אקולוגיות כך שישיבו את התועלות שמספק הטבע (שירותי המערכת האקולוגית) ויתמודדו עם משבר האקלים באמצעות אצירת פחמן. הארגון מבקש לרתום את הטכנולוגיה כדי להעתיק תהליכים טבעיים כאלו בגישה הנקראת ביומימקרי או גיאומימקרי. דוגמה אחת היא שיקום יערות תת-ימיים של אצות ענק (Kelp) התומכת באספקת מזון (דגים ופירות ים) ובספיחת פחמן. רעיון אחר עוסק בהעשרת האוקיאנוס הדרומי בתחמוצת ברזל המעודדת התרבות של פיטופלנקטון הסופח פחמן בתהליך הפוטוסינתזה שלו ובבניית השלד החיצוני והופך למזון עבור בעלי חיים המסננים את מי הים. השלדים והחומר האורגני מהפיטופלנקטון ומבעלי החיים שניזונו ממנו שוקעים בסופו של דבר לקרקעית ונקברים בה, וכך יוצא חלק מהפחמן הדו חמצני מהמערכת האטמוספרית.
חשוב לציין כי התערבות מסוג זה במערכת האקולוגית הימית או היבשתית היא מסוכנת לחי והצומח ואין לדעת מה יהיו תוצאותיה. במיוחד, הניסיון ליישם באופן מערכתי רעיונות תיאורטיים או כאלה שנבדקו רק בניסויי מעבדה או בפיילוט מצומצם בשטח, באופן שיאפשר להם להשפיע על מאזן הפחמן, טומן בחובו פוטנציאל לאסון אקולוגי.
"פתרונות כאלו, הנובעים מתוך אמונה מודרניסטית בתפקידה של טכנולוגיה, יש לבחון בצורה ביקורתית. הנדסת אקלים של ספיחת גזי חממה צריכה להתבצע על פי עקרון הזהירות המונעת ולהיות בטוחה לאדם ולסביבה", אומר יאיר אנגל, מנכ"ל קיימא-מרכז לתכנון ועיצוב מקיים. "הוספה של חומרים למערכת – פיזור תרכובות בקטבים או באוקיאנוסים – היא בעיה מהותית ואינה הכיוון הנכון. זהו אופטימיזם טכנולוגי קיצוני, הרואה באדם ייצור עליון המבין את מורכבות המערכות הטבעיות. אין לנו את היכולת לחזות את השינויים שיבואו בעקבות מהלכים כאלו וזוהי בעצם הדרך בה הגענו למשבר הנוכחי. השינוי הרדיקלי צריך להיות במקור, בהפסקת ההישענות על הטכנולוגיה ככלי בלעדי ולאפשר לתהליכים הטבעיים לפעול מאליהם".
על פי אנגל ואחרים, שחזור של תהליך טבעי צריך להיעשות מתוך תכנון והכרת המגבלות של מערכות אקולוגיות שונות. לאחרונה, למשל, קרא מחקר אקולוגי לטעת טריליון עצים כאמצעי היעיל והזמין ביותר לספיחת פחמן ולהתמודדות עם בירוא היערות. אבל התפיסה כי אפשר לטעת בכל מקום היא מוטעית – יש להתחשב במינים מקומיים, בצפיפות האפשרית, במגוון המינים, בהעדפה של שיקום יערות לעומת נטיעות של חומרי גלם, בזמן שייקח ליערות להתבגר ולהיות יעילים מבחינת ספיחת פחמן, ובאיזון עם צרכי החקלאות וגידול האוכלוסייה.
ב-2018 גרס מכון המחקר ראנד כי הפחתת ריכוז הפחמן לרמה הקדם-תעשייתי תלויה בהבשלת היעילות הכלכלית של הטכנולוגיות הרלוונטיות, ועצם הצבת יעד שכזה יכולה לדחוף את תהליך ההבשלה. מצד שני סבורים מחברי הדו"ח, הציפייה כי הטכנולוגיה לבדה תעשה את העבודה תחבל במאמצים לגמילה מדלק המאובנים.
אנגל סבור כי זו נקודת מפתח: "האנושות זקוקה כיום למהלכים רבים גם יחד. בדומה להשקעות פיננסיות, רק מגוון של אסטרטגיות התמודדות אולי יביא את התשואה הרצויה. דבר אחד בטוח, ללא שינוי רדיקלי בפעילות הכלכלית שלנו, ששורשו נמצא בהפחתה מהותית בצריכה של דלק מאובנים, לא יהיה די בטכנולוגיה ובחדשנות. חייבים לעודד אותם אבל הם אינם חזות הכול".
