כל אחד ואחת מאיתנו זורקים לפח בממוצע קרוב ל-2 קילוגרם של פסולת בכל יום. צילום: Pixabay
בכל שנה אנחנו מייצרים עוד ועוד הרים של פסולת: יותר מ-6 מיליון טון של פסולת עירונית ולמעלה מ-7 מיליון טון של פסולת בניין מיוצרים בישראל מדי שנה. כל אחד ואחת מאיתנו זורקים לפח בממוצע קרוב ל-2 קילוגרם של פסולת בכל יום. כ-80 אחוז מהפסולת שמיוצרת בארץ מגיעה למטמנה, שם היא נקברת באופן מבוקר. מדובר בשיטת טיפול שאינה יעילה לטווח הרחוק מכיוון שהמטמנות מתמלאות במהירות והשטחים הפתוחים שבהם ניתן להקים מטמנות מוגבלים.
אז מה עוד אפשר לעשות עם כל הפסולת? נוסף לאפשרויות החשובות של צמצום הצריכה מלכתחילה ושל מחזור, קיימת אפשרות נוספת והיא מעבר לכלכלה מעגלית. מדובר בגישה שרואה בפסולת משאב שיש לעשות בו שימוש חוזר ולא מטרד שיש להיפטר ממנו .כך אפשר לצמצם את כמות הפסולת, להפחית את הזיהום ולחסוך בעלויות: עסקים יכולים לקבל חומרי גלם בחינם מעסק אחר שסיים להשתמש בהם. מחקר חדש שהוצג בוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה בחן את תחום הכלכלה המעגלית כיום בחברה הערבית בישראל ובדק איך אפשר לסייע לרשויות המקומיות ולעסקים שבהן להתקדם לעבר כלכלה מעגלית יותר.
הפסולת של האחד היא האוצר של האחר
המעבר לכלכלה מעגלית הוא לא פשוט, ועוד יותר כשמדובר בעסקים קטנים וביישובים שבהם אין תשתיות מתקדמות לניהול פסולת. הדבר בולט במיוחד ברשויות הערביות בישראל, שבהן הטיפול בפסולת עומד בפני אתגרים ייחודיים. מרבית בתי העסק הם קטנים ואינם מרוכזים באזורי תעשייה או מסחר, יש מחסור בשטחים תפעוליים לריכוז הפסולת, כמו גם חוסר חיבור ונגישות לגורמי מחזור. כיום בישראל עלויות פינוי הפסולת נופלות בעיקר על הרשויות המקומיות, ולדברי עובדי רשויות במגזר הערבי, הן עשויות להגיע אף ל-50 אחוז מתקציב הרשות.
המחקר, שנערך במסגרת מו״פ המשולש ובמימון המשרד להגנת הסביבה, בדק שלוש רשויות בוואדי עארה: אום אל-פחם, כפר קרע ובאקה אל-גרבייה. להפתעת צוות המחקר, הסקר שערכו ברשויות בקרב למעלה מ-200 בעלי עסקים הראה שבישובים אלה מתקיימת פעילות של כלכלה מעגלית, שמתמקדת בעיקר בתוצרי הלוואי של בתי העסק. ״תוצרי לוואי הם דבר משמעותי בגישה של כלכלה מעגלית", אומרת ד״ר לירון אמדור, מומחית לכלכלה ופיתוח חקלאי שערכה את המחקר ביחד עם ד״ר איברהים יחיא, עומר עאצי ואלאא חאג' יחיא. ״לכל עסק יצרני יש את המוצר המרכזי שבו הוא מתמחה, שאותו הוא מייצר ושממנו הוא אמור להתפרנס. אבל תהליך הייצור של המוצר הזה מלווה לרוב גם בתוצרים אחרים כמו שאריות פלסטיק, שאריות אורגניות ועוד. אם נסתכל למשל על מאפיה: יש את התוצרים שלה שהם מה שהיא מוכרת – לחמים, מאפים וכדומה. תהליך הייצור שלהם מייצר שאריות של בצק, של קמח ושל שמן שלמאפיה עצמה אין מה לעשות איתן. אז אם בכלכלה רגילה אנחנו מסתכלים על השאריות האלה כפסולת, בכלכלה מעגלית אנחנו מתייחסים אליהן כתוצרי לוואי, ומנסים לחשוב מה אפשר לעשות איתן, ואיך אפשר להשתמש בהן פעם נוספת או לצורך אחר".
״בסקר שביצענו בקרב בעלי העסקים, 40 אחוז ציינו שהם מעבירים את תוצרי הלוואי שלהם הלאה. מדובר בעסקים שמוכרים מזון ושמייצרים הרבה תוצרי לוואי אורגניים כמו מסעדות, מאפיות, קצביות, ירקניות ומכולות. לתוצרי לוואי אורגניים פשוט מאוד למצוא את מי שיעשה בהם שימוש כי אין צורך לעשות שום טיפול לשאריות האלה. אז אפשר למשל להעביר אותן למשקים של בעלי חיים ששמחים לקבל שאריות אורגניות כדי להאכיל את בעלי החיים שלהם. אבל לא מדובר רק בשאריות מזון – ראיינו גם בתי עסק כמו מוסכים שמעבירים הלאה חלקי חילוף, שמן מכונות וצמיגים שאפשר לתקן או להשתמש בחומר שלהם לצרכים ועוד", מספרת אמדור.
לתוצרי לוואי אורגניים פשוט מאוד למצוא את מי שיעשה בהם שימוש. צילום: unsplash
"חשוב שיקרה פה שינוי תודעתי"
דבר שהפתיע את צוות המחקר הוא שבעוד ש-40 אחוז מבעלי העסקים ציינו שהם מעבירים הלאה את תוצרי הלוואי שלהם, רק 2 אחוזים ציינו שהם מקבלים תוצרי לוואי מאחרים לטובת הייצור והשימוש אצלם בעסק. ״אנחנו לא בטוחים מה הסיבה לפער הזה, אבל אחת ההנחות היא שחלק מבעלי העסקים מתביישים להודות בשימוש בתוצרי הלוואי,״ אומרת אמדור. ״לצערי, לרובנו יש עדיין רתיעה מסוימת מהמחשבה על שימוש בתוצרי לוואי, במשהו משומש או כביכול לא נקי. לכן חשוב שיקרה פה שינוי תודעתי. יש הרבה תוצרי לוואי שבסדר גמור להשתמש בהם. בחלקם אולי צריך לטפל או להעביר אותם איזשהו תהליך, אבל אחרי כן הם יכולים לשמש שוב כחומרי גלם מצוינים".
״עוד הסבר לחלק מהפער הזה, שהוא גם נתון מעניין בפני עצמו, הוא שחלק מתוצרי הלוואי נמסרים לאו דווקא לבתי עסק אחרים, אלא לאנשים פרטיים,״ היא מוסיפה. ״בעלי עסקים סיפרו לנו שהרבה אנשים פרטיים מגיעים אליהם ומבקשים את תוצרי הלוואי. למשל ירקניות או מכולות שמסרו ירקות ופירות שנראים לא טוב, נגריות שמסרו שאריות עץ לשימוש ביתי וקצביות שמסרו עצמות לכלבים. זה היבט נוסף של כלכלה מעגלית שמתקיים בתוך הקהילה".
מי רוצה את תוצרי הלוואי שלי?
״אחת השאלות ששאלנו את בעלי העסקים שמוסרים היא: 'איך הכרת את מי שלוקח?'״ מספרת אמדור. ״בדרך כלל התשובה הייתה: 'הוא בא אליי וביקש'. נוסף על כך, שאלנו את העסקים האלה, 'מה יוצא לכם מזה שאתם מעבירים?' ומרביתם אמרו לנו 'לא יוצא לנו כלום'. כלומר, המסקנה היא שאם רוצים להרחיב ולתמוך בפעילות המקומית של כלכלה מעגלית, צריך קודם כול לזהות את העסקים שיכולים להרוויח מהתהליך על ידי שימוש בתוצרי הלוואי שמוצעים ולחשוף אותם לשימוש בהם", היא מסבירה. נוסף על כך, ״אחד הדברים העיקריים שעלו במחקר הוא שגם בתי העסק שמכירים את האפשרות לאו דווקא יודעים ממי לאסוף או למי למסור,״ אומרת אמדור. ״הם ציינו שיעזור אם תהיה פלטפורמה – ברשתות החברתיות או באתר אינטרנט – שבה הם יוכלו להתעדכן לאיזה עסקים יש חומרים למסור כדי שידעו מה זמין ומאיפה אפשר לקחת. עוד דבר שבו הם יכולים לעזור אחד לשני, ושגם הוא יכול להופיע במערכת המידע, הוא איגום משאבים. לדוגמה, אחד מבעלי העסקים שראיינו סיפר שהוא קנה דחסן קרטון לעסק שלו כדי לצמצם את נפח הפסולת ושבנוסף לשימוש אצלו בעסק הוא משכיר שירותי דחיסה לעסקים אחרים. אז גם דברים כאלה אפשר לעודד וגם לפרסם עבור אחרים. כלומר, אם מישהו אחד רוכש תשתית כלשהי לטיפול בפסולת, הוא יכול להציע את זה כשירות גם לעסקים אחרים".
לפני כ-6 שנים יזם משרד הכלכלה והתעשייה בשיתוף עם המשרד להגנת הסביבה פלטפורמה לכלכלה מעגלית אך היא יועדה בעיקר למפעלי תעשייה גדולים והושבתה לפני כשנתיים. "טוב שהייתה פלטפורמה כזו בעבר, ואנחנו ממליצים שתהיה פלטפורמה כזו בעתיד לטובת עסקים קטנים", אומרת אמדור. ״במחקר ניסינו ללקט את הניצנים של הפעילות הקיימת של כלכלה מעגלית בחברה הערבית ולראות איך אפשר להרחיב ולעזור לזה לקרות יותר. הופתענו מההיקף שזה כבר מתרחש בו, אבל יש עוד המון פוטנציאל. זה תקף כמובן לא רק לחברה הערבית. את כל הפרקטיקות האלה אפשר ליישם בהרבה יישובים ובתי עסק ברחבי הארץ, והן יכולות לעזור לנו לצמצם את כמויות הפסולת שנאספות ולחסוך לא מעט כסף להרבה עסקים", היא מסכמת.
