לפעמים נתון אחד שווה אלף מילים: ב-11 החודשים הראשונים מאז כניסתו לתוקף של המיסוי על כלי פלסטיק חד-פעמיים בישראל, הצריכה החודשית הממוצעת של מוצרים אלה הייתה נמוכה ב-34 אחוז מאשר בחודשים שקדמו למהלך החקיקתי. נשמע כמו ניצחון סביבתי, לא?
לצערנו, המהלך החיובי הזה הסתיים לפני כשבוע, כשמיד לאחר השבעתה, הממשלה הורתה לבטל את החוק. אך בעוד שנראה שישראל תמשיך לאמץ לחיקה את הפלסטיק – לפחות לאורך כהונת הממשלה הקרובה – במדינות אחרות בעולם נעשים צעדים משמעותיים למיגורו: בוויילס אושרה לאחרונה חקיקה שאוסרת על מכירת מוצרי פלסטיק חד–פעמיים. בזאת, היא מצטרפת לשורת מדינות וגופים בעלי חוקים דומים: קניה, אוסטרליה, קנדה, האיחוד האירופאי, ואנגליה – שהודיעה על כוונתה לאסור שימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים רק השבוע, בעקבות החקיקה שעברה בוויילס.
כאמור, בשלב זה נראה שישראל רחוקה ממהלך מסוג זה לא פחות משירושלים רחוקה גאוגרפית מקארדיף, בירת ויילס; אבל אנחנו לא הרמנו ידיים. מה עוד אפשר לעשות? תתפלאו.
מחרימים את הפלסטיק
פלסטיק – מה הבעיה איתו? בכל שלב ושלב במחזור חייו – מייצורו שמשחרר חומרים רעילים, דרך הטיפול בו לאחר השימוש שגורם לזיהום ועד לפירוקו בטבע לחלקיקי פלסטיק זעירים (מיקרופלסטיק) שמגיעים למים, ולאוויר, וכך גם לתוך הגוף שלנו – הפלסטיק מסב נזק אדיר לסביבה, לבעלי החיים ולבריאות שלנו.
ב-2019, כ-40 אחוז מפריטי הפסולת בוויילס, אומה ששוכנת בבריטניה ושבה מתגוררים כ-3 מיליון תושבים – היו עשויים פלסטיק. בנוסף, כ-82 אחוז מהפסולת שנמצאה בחופיה הייתה עשויה פלסטיק ופוליסטירן (קלקר). על כן, השלטון הוולשי החליט לפעול כנגד החומר המזהם והנפוץ הזה, ולאסור החל מסתיו 2023 על מכירה או אספקה של מוצרים חד-פעמיים שונים שעשויים ממנו: צלחות, סכו"ם, קשים, כלים מקלקר, שקיות ניילון ועוד. השלטון הוולשי לא הסתפק רק בזה: לפי נוסח החוק – הממשלות הבאות יוכלו להרחיב בהדרגה את האיסור למוצרים חד-פעמיים שלא כלולים בו עתה.
לדברי ד"ר אור קרסין, ראשת המכון למחקרי סביבה וקיימות באוניברסיטה הפתוחה, איסור מוחלט (חרם) על צריכה של מוצר בעייתי עשוי להוות כלי יעיל מאוד למיגור השימוש בו. "איסור כזה עשוי ליצור זעזוע, שיוביל לפיתוח מהיר של חלופות – והכנסתן לשוק", היא מסבירה. "במצב של חרם על כלי פלסטיק חד-פעמיים, יבואנים ויצרנים של כלים פריקים ביולוגית (מבמבוק או מביו פלסטיק, שהוא חומר מתכלה) ייכנסו לשוק הרבה יותר תחרותי ותומך בשינוי הזה. וכך, איסור מוחלט על כלי פלסטיק חד-פעמיים יביא בסופו של דבר להורדת המחירים של החלופות הללו, שהן עדיפות מבחינה סביבתית ובריאותית".
בוויילס לא הסתפקו בדאגה לשוק, וכללו במהלך החשוב הזה גם אסטרטגיה שמגיבה לצרכים של הצרכנים עצמם: בטרם החקיקה, הפרלמנט ביצע הערכת השלכות נרחבת, ובה נבדק כיצד השינוי ישפיע על אוכלוסיות שונות ולמה הן יזדקקו עבור יישומו. למשל, בעלי מוגבלויות וקשישים שצריכים קשי פלסטיק כדי לשתות: מכיוון שהתחליפים השונים לא עונים על צרכי התושבים הללו – החוק מבטיח שהקשים הרגילים יישארו זמינים עבורם.
בעיות רב-פעמיות
אצלנו, כאמור, המצב קצת שונה: גם לפני חילופי השלטון, ישראל בחרה במדיניות שונה מזאת של ויילס; במקום איסור מוחלט – רק מיסוי. ולמה? "המס הוא הכנסה נוספת למדינה", מסבירה קרסין. "בנוסף, האכיפה שלו פשוטה יחסית, ולא דורשת הקצאת משאבים; זאת בניגוד למצב של איסור מוחלט, שבו עלול להתפתח 'שוק שחור' של המוצר שיצא מהחוק". לדבריה, מדובר גם בהבדל תפיסתי: בעוד שמיסוי נחשב לגזירה שהציבור יכול לעמוד בה, איסור מוחלט מצטייר כהתערבות משמעותית בחופש הפרט.
על כן, עד כה האיסורים היחידים על שימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים בישראל – התבטאו בחוקי עזר, כמו אלה שהורו על הגבלת השימוש בכלים חד-פעמיים בחופי אילת, תל אביב והרצליה. לדברי קרסין, גם במסגרת האיסורים החלקיים האלה – נדרשות פעולות נוספות. "חקיקה מסוג זה צריכה להיות מלווה בפיקוח, באכיפה ובהסברה נרחבת – כדי שהציבור יהיה מודע לאיסורים ויבין את התכלית והתועלת שבהם", היא אומרת. "כיום, אני לא בטוחה שהציבור בערים האלה מכיר את האיסורים, וככל שידוע לי – אין אכיפה משמעותית בנושא".
ויש עוד בעיה: בישראל השימוש הנרחב בכלים החד-פעמיים מפלסטיק נקשר באוכלוסייה ספציפית, כך שהדיון בנושא הפך לשדה-קרב פוליטי. "בחברה החרדית, כשמשפחה ברוכת ילדים, שלרוב מגיעים אליה גם אורחים, מתיישבת לאכול סעודת שבת – כמות הכלים היא עצומה", מסביר הרב בניהו טבילה, איש חינוך ופעיל סביבתי חרדי. "בשל האופי התרבותי של קהילה זאת, הנשים החרדיות, שכנראה עמלו גם על הכנת הסעודה עצמה, הן אלו שיצטרכו לשטוף את הכלים בסופה; העול הנוסף הזה מהווה בעיה אמיתית". כלומר, לטענת טבילה, יש מי ששילמו "כפול" על מיסוי הפלסטיק החד-פעמי: בכסף, וגם בזמן ובאנרגיה.
לדברי ד"ר אורי שרון, מנכ"ל האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה ומרצה למשפט ומדיניות סביבתית בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת בר אילן – המענה לאוכלוסיות מעין אלה חייב לבוא בחשבון לפני ביצוע מהלכים נרחבים, כמו המיסוי על כלים חד-פעמיים מפלסטיק. "כשמבצעים מהלכים לשינוי התנהגות, ובפרט התנהגות סביבתית – יש צורך בעבודת הכנה משמעותית, שמזהה את האוכלוסיות שייפגעו מהמהלך ושמוצאת פתרונות עבורן", הוא אומר. "אם לא עושים אותה, המהלכים האלה עלולים להתפוצץ בפנים של כולנו, עם התנגדות חזקה לשינוי מצד אותם קהלים". לדברי שרון, דוגמה טובה למצב מעין זה היא מחאת האפודים הזוהרים שב-2018 הוציאה המונים בצרפת לרחובות, ושהתחילה בשל הכרזה על העלאת המס על דיזל וגז טבעי.
טבילה מסכים, ומסביר שעל אף שהוא תומך במיסוי על פלסטיק חד-פעמי – הוא מאמין שמהלך כזה צריך לעבור יחד עם צעדים נלווים, שיקלו על הציבורים שמושפעים ממנו. "המיסוי על הכלים החד-פעמיים מתווסף לקופת המדינה, והיא יכולה להשתמש בו לסבסוד חלופות. לדוגמה, אפשר לסבסד מדיחי כלים, שיפתרו את הבעיה במהלך ימות השבוע, ואפשר גם לסבסד סוגים אחרים של כלים חד-פעמיים, שמזיקים פחות לסביבה ולאדם". לדבריו, חלופות מעין אלה יכולות להקל על הפרידה של הציבור החרדי מהפלסטיק החד-פעמי.
המורכבות הזאת היא לא ההתמודדות היחידה של מדינתנו בסוגיה זאת. לדברי ד"ר גליה פסטרנק, מומחית לזיהום ים, עמיתת מחקר במכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת חיפה וחברת הנהלה בקואליציה למניעת זיהום הפלסטיק בישראל (מז"פ), במדינתנו קידום חקיקה שנויה במחלוקת הוא קשה במיוחד בשל אי-היציבות השלטונית שמאפיינת את ישראל בשנים האחרונות, ובשל המצב בשלטון כרגע. "המעשה החקיקתי הראשון שהממשלה החדשה עשתה הוא לבטל את המיסוי על כלי הפלסטיק החד-פעמיים", מעידה פסטרנק. "בעיניי, הצעד הזה מעיד על ממשלה שבאופן מובהק בוחרת לעצום את עיניה מול הבעיות הסביבתיות הברורות, מתעלמת מהשלכות השימוש הגובר במשאבי הטבע, וגם מהזיהומים האדירים והנזקים הבריאותיים שכרוכים בשימוש בפלסטיק חד-פעמי. מכל אלה אפשר להסיק שלא נראה חקיקה מגבילה בנושא בתקופה הקרובה".
חד-פעמי? זה לא בשבילי
אז מה בכל זאת אפשר לעשות לשיפור המצב? לדברי פסטרנק, יש לעורר מודעות לכך שמיגור הפלסטיק הוא מטרה חשובה לכולם. "זאת לא בעיה שייחודית לקבוצה מסוימת, כי הסביבה היא של כולנו והפגיעה בבריאות עלולה להתרחש אצל כולם", מעידה פסטרנק. "לכן, חשוב שהשינוי לא סתם 'יונחת' כחוק מלמעלה, אלא ייבנה באמצעות הסברה וחינוך בקרב קהילות שונות ובקהלי יעד שונים. אפשר למשל להיעזר ברבנים שיעלו את הנושא בדרשות בבתי כנסת, או באימאמים שידברו על כך במסגדים".
טבילה מוסיף שההסברה המדוברת צריכה לכלול גם את ההשלכות האישיות של המצב, ולא רק את אלה הכלליות. "כדאי שאנשים יידעו שמיקרופלסטיק חודר לרקמות ועלול להשפיע על הבריאות שלנו", הוא אומר. "זאת אומרת, לא רק שהאוקיינוס נסתם בפלסטיק – מצב שהוא כביכול 'רחוק' מאיתנו – אלא גם שלכולנו עלולים להיגרם נזקים בריאותיים בגללו".
לדברי קרסין, כל עוד אין חקיקה בנושא – האחריות עוברת אלינו. "כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לעשות את הבחירה הנכונה ולהימנע ככל האפשר משימוש בכלי הפלסטיק החד-פעמיים", היא אומרת. "למשל, באירועים גדולים אפשר להשתמש בכלים חד-פעמיים מתכלים, ובפיקניקים משפחתיים אפשר להביא כלים רב-פעמיים". ואכן, כמו שזה נראה כרגע, המאבק בפלסטיק החד-פעמי מוטל עלינו, תלוי בבחירות הצרכניות שלנו – וגם בלחץ שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להפעיל על מקבלי ההחלטות. אתם מצטרפים?
