אין ספק שענף הבנייה הוא אחד מהמזהמים הגדולים ביותר בעולם – אך בעשורים האחרונים התעשייה הזאת עוברת מהפך. לאחרונה, רחובות קופנהגן שבדנמרק הציגו לראווה את השינוי הזה, כש-15 ביתני תצוגה שעוסקים ביעדי הפיתוח בר-הקיימא של האו"ם הוצבו ברחבי העיר – ושלושה מהם גם נבנו כאבי-טיפוס לבנייני מגורים ירוקים. זאת במסגרת קונגרס איגוד האדריכלות הבינלאומי (UIA) 2023, שהתקיים בעיר תחת הכותרת"Sustainable Futures – Leave No One Behind" . הביתנים השונים שילבו בשיטות שונות את המסורתי והחדשני כדי ליצור מבנים חזקים ומבודדים – שהם גם ידידותיים לסביבה.

כיום, בניינים אחראיים על לא פחות מ-37 אחוז מכלל פליטות גזי החממה בעולם; זאת בשל החומרים שמהם הם מורכבים, תהליכי הבנייה והתחזוקה שלהם והשימוש המשמעותי שלהם באנרגיה. לפיכך, בנייה מקיימת מהווה נתיב עיקרי בדרך למיתון משבר האקלים.

במסגרת הקונגרס, שבו השתתפו כ-6,000 אדריכלים מ-135 מדינות – וישראל בתוכן – הוצבו ב-13 אתרים ברחבי העיר 15 ביתני תצוגה בנושאי יעדי הפיתוח בר-הקיימא של האו"ם (Sustainable Development Goals או בקיצור (SDGs. מדובר ב-17 יעדים שנקבעו על ידי האו"ם ב-2015, שמכתיבים מאז מדיניות בקנה מידה רחב מסביב לגלובוס, וכוללים בין השאר מלחמה במשבר האקלים, שימור המשאבים הימיים, מים נקיים ותברואה, אנרגיה זמינה ונקייה ועוד.

כחלק מהקונגרס הוקם מתחם "From 4 to 1 Planet" – ששמו מהדהד את מצבה של דנמרק כרגע, כמדינה שצורכת את חלקה במשאבי כדור הארץ בקצב שגבוה פי 4 ממה שהפלנטה מסוגלת לו – ושעוסק במציאת פתרונות להפחתת צריכת האנרגיה של בנייני מגורים ב-75 אחוז עד 2030. בתוך המתחם הוצבו 3 פביליונים שמממשים את החזון הירוק "על גופם": מדובר במבנים קטנים, בגדלים שמאפשרים ניסוי בחומרים חדשים או בטכנולוגיות חדשות, שלאחר מכן יוכלו לשמש אנשי מקצוע שישתמשו במודלים אלה עבור בניינים ירוקים בגדלים קונבנציונליים. כלל הפביליונים, שנוצרו על ידי צוותים מקומיים של אדריכלים, מהנדסים, יצרני חומרים וחוקרים – היו צריכים לעמוד בתקני הבטיחות, ההנדסה והדרישות השונות להוצאת היתר בנייה בדנמרק. אז ממה הם עשויים?

איך בונים ירוק?

הפביליון הראשון מבין השלושה, שנקרא "הפביליון הטבעי", תוכנן על ידי משרד האדריכלים Reværk Arkitektur, והוא עשוי כולו מחומרים טבעיים, כמו קש ועץ, שסופחים פחמן דו-חמצני מהסביבה בתהליך ייצורם; לכן, שימוש בהם "כולא" את הפחמן במבנה עצמו, זאת בניגוד לחומרים כמו פלדה ובטון, שתהליך ייצורם פולט כמויות עצומות של פחמן. בנוסף, בניית המבנה כללה אדמה נגוחה – שיטה עתיקה שבה מהדקים את האדמה באופן שהופך אותה קשה וחזקה מספיק כדי לבנות ממנה קירות.

ביתן נוסף במתחם, "פביליון הלבנים והקש", תוכנן על ידי משרד האדריכלות Rønnow Architects, ונבנה מלבני חרס מיוחדות שמייצרות מבנה חזק, מבודד וירוק, בעוד גג המבנה עשוי עץ אלון וחיפוי החזיתות מקש. לפיכך, הפביליון המדובר שוזר בנייה מסורתית עם פתרונות טכנולוגיים עכשוויים; בכך הוא מדגים איך אפשר לבנות דיור שמשלב ישן וחדש – ושגורם רק לרבע מפליטות הפחמן הדו-חמצני, לעומת מקביליו הלא-ירוקים.

"פביליון 'רבע העוגה'" – כינוי שמתכתב גם הוא עם השאיפה לצמצום השימוש במשאבי כדור הארץ פי 4 – תוכנן על ידי משרד האדריכלים Tegnestuen LOKAL יחד עם משרד המהנדסים Aaen Engineering. חללו הפנימי של המבנה עשוי כולו מעץ חזק שמקורו בסביבות קופנהגן, ושאליו נוספה מעטפת זכוכית שמגנה על המבנה ומייצרת בידוד משמעותי. ביתן זה מאפשר פירוק והרכבה פשוטים יחסית, הוא חסכוני בחומרים וזול לייצור.

ללמוד מביתנים

לאדריכל ברק פלמן, מרצה בבית הספר לאדריכלות בבצלאל ומומחה לבניה ירוקה ואקלימית – יש מה לומר על הביתנים המדוברים. "נראה שחומרי הבנייה העיקריים במיזמים האלה אכן צורכים אנרגיה מועטה בתהליך הייצור ובחלקם אף נעשה שימוש בעץ – שהוא חומר שסופח פחמן דו-חמצני בתהליך גידולו״, אומר פלמן. "בנוסף, אבי-טיפוס הם כלי נהדר לניסוי ברעיונות ולפיתוח טכנולוגיות חדשות – אפשר ללמוד מהם המון".

עם זאת, לדברי פלמן – למיזם היפה הזה יש גם נקודות תורפה. "כדי לדעת עד כמה הפביליונים באמת מתוכננים בצורה מקיימת יותר – אנחנו חייבים לקרוא את המספרים והנתונים, שלא כולם פורסמו: כמה גזי חממה נדרשו להפקה ולהובלה של חומרי הבנייה? כמה אנרגיה נצרכת עבור קיום אורחות החיים של המשתמשים בו? באיזה אופן המבנה משפיע על צריכת אנרגיה של המבנים סביבו?". בנוסף, לדבריו, במצבם הנוכחי – כמבנים קטנים למדי – קשה להסיק כיצד ימומשו ההיבטים הירוקים שבהם בקנה מידה גדול יותר.

בין אם מדובר במיזמים שיוכלו להתבצע בגדלים משמעותיים יותר ובין אם לא – לפי פלמן, למיזמים מעין אלה יש חשיבות עולמית. "ברגע שמיזם כזה מתפרסם, אדריכלים ממקומות שונים ברחבי העולם יכולים לקבל השראה עבור המקום שבו הם גרים", הוא אומר.

כך או כך, לדברי פלמן, בכל מקום בעולם קיים ידע מקומי, שיטות וטכנולוגיות בנייה מקומיות ותנאים ייחודיים לאזור, ולכן מבנים מסוימים מתאימים לאזורים מסוימים – ולא לאחרים. ״אפילו אם נמצא שהפביליונים האלה צורכים פחות אנרגיה בקופנהגן אין זה מעיד שכך זה יהיה בישראל", הוא אומר. "ייתכן שאם נבנה אותם בארץ אנחנו עלולים אף לקבל את האפקט ההפוך מזה שאליו אנחנו שואפים״.

הגרסה הירושלמית

קופנהגן הרחוקה היא לא המקום היחיד שבו פביליונים משמשים להתנסות בטכניקות בנייה חדשניות וסביבתיות יותר: אלו מכם שחלפו לאחרונה על פני בית הספר לאדריכלות בבצלאל ודאי הבחינו בפביליון קטן שהוצב שם, על פני שטח של 30 מטר רבוע. זאת כחלק מקורס ״אדריכלים-בנאים״, שנלמד באקדמיה בהובלת פלמן ושרן אלרן, מעצב קרמיקה וחוקר מדעי המחשב בבצלאל.

החומר שנבחר ליצירת הפביליון, שנבנה על ידי הסטודנטים בשיתוף פעולה עם קדמור מהנדסים, נתרם על ידי חברת איטונג, והוא מכונה ״בלוק לבן״: מדובר על לבנה בעלת מסה נמוכה יחסית, ובמקביל – בעלת יכולת בידוד תרמי ואקוסטי גבוה; לכן, היא נחשבת למוצר ידידותי לסביבה וגם נפוצה לשימוש בישראל. ״בכל שנה אנחנו משתמשים בקורס הזה בחומר אחר שאנחנו מקבלים מספקים בארץ וההסכם איתם הוא שבסוף השימוש בו, החומר חוזר אל הספקים שדואגים לשימוש מחדש בו או למיחזורו כדי שלכל התהליך תהיה השפעה סביבתית שלילית נמוכה ככל האפשר״, אומר פלמן.

לדברי פלמן, הקורס נולד מתוך הבנה של שינוי עומק שהתרחש בעולם האדריכלות והבנייה. ״בערך מאז תקופת הרנסנס ועד ימינו, אדריכלים מתכננים במשרד, שולחים תוכניות לאתר בנייה ואנשים אחרים בונים את הבניין״, הוא מסביר, ״אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבנייה – בעת העתיקה אדריכלים עבדו בשטח יחד עם הפועלים ולא הייתה הפרדה ברורה כל כך בין שלב התכנון ושלב הבנייה". לדבריו, בזכות העבודה בשטח – תובנות שונות קיבלו ביטוי בעיצוב הבניין. "אנחנו מאמינים שברגע שהאדריכלים נכנסו למשרדים ממוזגים ונפרדו מאתרי הבנייה – הם גם איבדו משהו״, הוא אומר. "העבודה עם החומר בשטח גורמת להתמודדות של הסטודנטים עם סוגיות סביבתיות – הם רואים בעצמם את כמות הפסולת שנוצרת בתהליך הבנייה, וצריכים להבין מה לעשות איתה, לאן לקחת אותה ומהן אפשרויות המיחזור והשימוש מחדש״, הוא מסכם.