פרופ' יוסי לויה בכלל היה אמור לכתוב את הדוקטורט שלו על דביבונים. מי שהיה אז חוקר צעיר, שנסע לארצות הברית כדי להשלים תואר שלישי – כבר עמד בפני מחקר על אותם יונקים, כשתפנית אקדמית הפנתה אותו לכיוון אחר לגמרי: מענק שקיבל פרופ׳ לורנס סלובודקין – אקולוג אמריקאי, ציוני נלהב ומי שהזמין את לויה לחקור בארה"ב – שלח את הדוקטורנט הטרי חזרה הביתה, לריף האלמוגים שבאילת – והשאר היסטוריה. "ברגע שהכנסתי את הראש למים וראיתי את השונית, כבר לא היה שום דבר אחר שרציתי לחקור", מספר לויה. "כיום, אין כמעט שונית בעולם שלא צללתי בה״.

ואכן, מאז שצלל למים – וגילה עולם מופלא – מחקריו פורצי הדרך על האלמוגים ומאבקיו הסביבתיים בשמירה עליהם מיצבו את לויה (81), פרופ' (אמריטוס) לאקולוגיה ימית באוניברסיטת תל אביב – כאחד מהחוקרים המוערכים בארץ ובעולם.

בקרוב, לויה עתיד לקבל פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, שיוענק לו במסגרת הוועידה השנתית ה-51 למדע ולסביבה שתתקיים ב-13-12 ביולי במתחם אקספו תל אביב, ביתן 2. "במקצוע הזה צריך אהבה גדולה לחי בים", אומר לויה. "אני מאמין שביולוגיים ימיים צריכים להרגיש את החיבור הזה בנשמה״.

חלוץ האלמוגים הגדול

כאמור, רגע לפני שלויה הפך לחלוץ של אלמוגים – התוכנית שלו הייתה אחרת לגמרי: לחקור דביבונים. למה דווקא אותם? גם מאחורי הבחירה הראשונית במושא המחקר שלו – כמו מאחורי רבים מהאירועים בחייו – עומד סיפור מעניין, שאותו לויה מגולל בפני.

לקראת סוף שנות ה-60, כשהיה דוקטורנט צעיר, הוא ואשתו – אז נשואים טריים – מוצאים את עצמם באחוזה נטושה בלונג איילנד שבארה"ב. השניים מגיעים לתפוח הגדול בשל לימודיו של לויה, וכשהאוניברסיטה האמריקאית מציעה להם מגורים באחוזה רחבת ידיים שהצמחייה תבעה עליה בעלות – הזוג הצעיר לא יכול לסרב. לויה זוכר עד היום את הלילה הראשון שלהם במשכנם החדש: כשהסערה בחוץ לא שככה, האחוזה כמו התעוררה לחיים – וצווחות משונות הדירו שינה מעיניהם.

"בבוקר שאחרי גילינו שזאת הייתה בסך הכל משפחה של דביבונים, שגרה לידנו ויצאה החוצה באמצע הלילה לחפש מזון", נזכר לויה, משועשע. כיום, כשמספר על כך, הוא יושב במשרדו גדוש התמונות, הספרים ושלדי האלמוגים – שמעידים יותר מכל על שנים ארוכות של מחקר ומאבקים.

הוא נולד ב-1942 בבולגריה, וכשהיה בן שנתיים משפחתו עלתה לישראל. כשבגר, סיים תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב והמשיך ללימודי תואר שני בזואולוגיה. אחר כך הרחיק לארה"ב: את הדוקטורט שלו הוא ערך באוניברסיטת סטוני ברוק שבניו יורק ואת הפוסט-דוקטורט במכון האוקיינוגרפי בוודס הול שבמסצ'וסטס. לאחר מכן, הוא שב כמרצה לאוניברסיטת תל אביב, המוסד שבו גדל, וב-1995 אף הקים שם את בית הספר ללימודי סביבה ע״ש פורטר. בנוסף, בין 2014-2006 כיהן כיו״ר הוועדה המדעית הבינלאומית של מרכז המצוינות לחקר שונית האלמוגים של מועצת המחקר האוסטרלית שבאוניברסיטת ג'יימס קוק. במקביל, לויה עמד בראש מאבקים סביבתיים רבים לשמירה על ריף האלמוגים באילת.

כהוקרה על פועלו הוא זכה, בין היתר, במדליית דרווין הנחשקת, בפרס המלכה אליזבת ובפרס א.מ.ת למדעי הסביבה לשנת 2015. ״פרופ׳ לויה משמש מודל לחיקוי, הן מבחינה מדעית-אקדמית והן מבחינת מעורבותו הציבורית בתחום הסביבה הימית בארצנו״, אומר פרופ' רון מילוא, יו"ר הוועד המנהל של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה וראש ועדת פרס מפעל חיים מטעם האגודה.

הפלה של אלמוגים

בישראל של שנות ה-70, לויה, מרצה צעיר שחוקר עם תלמידיו את נזקי הנפט על השוניות באילת, מקשיב לנאום של השר שמעון פרס. באותה העת, מכליות נפט היו מגיעות לאילת מאיראן ומתעלת סואץ – והן גרמו לזיהומים קשים בשונית. "כשערכנו השוואה בין אזורים מזוהמים לבין אזורים נקיים, ראינו שהשמן פוגע ברביית האלמוגים של השונית באילת: החשיפה לנפט גורמת לאלמוגים לשחרר פגיות (תוצרי הרבייה של האלמוגים – ר"א) שלא הגיעו לבשלות מלאה, ובכך הם למעשה עוברים 'הפלה' – תהליך שמונע את התחדשות השונית", הוא מספר. לויה, שידע עד כמה המצב באזור חמור – אזר אומץ ופנה לפרס בשאלה: מה יקרה אם מכלית נפט של 250 טון תתפוצץ; למשל, בשל פעולת טרור? ״פרס ענה לי: ׳אל תדאג בחור צעיר, הצי השישי (האמריקאי, שביקר באותה העת בישראל – ר"א) כבר ידאג לנו' – תשובה שביטאה את חוסר המודעות לנזקי השמן ולשמירה על הטבע באותה התקופה״.

אומנם תהליכים מדיניים הפסיקו את הגעתן של מכליות הנפט מאיראן וממפרץ סואץ, אך מאבק חדש כבר עמד בפתח. "בשנות ה-80 וה-90 השפכים של אילת הוזרמו לים – ממש כמו נחל איתן – זיהמו את המים ופגעו באלמוגים קשות", הוא מספר. במקרה הזה, שבו מחקריו המדעיים של לויה היוו בסיס מדעי למאבק – נרשמה הצלחה גדולה. "ב-1995 מכון להשבת שפכים הוקם מצפון לעיר ומאותו רגע זיהום השפכים פסק לחלוטין", מספר לויה.

הסיפור הזה יכול היה להסתיים כאן, אבל כמו במקרים אחרים של קרבות סביבתיים – מדובר היה רק בתחילתו של פרק חדש. ״בין 2010-1995 חברות פרטיות ומספר קיבוצים הציבו כלובי דגים בים שגרמו לנזק עצום, עם תמותה של למעלה מ-60 אחוז מהאלמוגים", הוא מתאר. "ליוויתי את השונית הזאת כבר מסוף שנות ה-60 – וראיתי אותה גוועת לנגד עיני".

אבל כמו שאפשר להבין, לויה יצא לקרב – והוא לא התכוון לוותר. "שיקום שוניות אלמוגים לוקח שנים ארוכות; זאת, בשל ההתחדשות האיטית שלהם – מדובר על מילימטרים עד סנטימטרים ספורים בשנה", הוא אומר. וגם במקרה הזה, המטרה הושגה. ״לאחר מאבק שהייתי אחד ממוביליו, ושכלל פעילות של רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, עמותת 'צלול' ומדענים רבים – חוות כלובי הדגים נסגרו, והשונית זכתה לפריחה ולהתחדשות", הוא מספר.

חוט השדרה של האקולוגיה הימית בישראל

לאורך שנות מחקרו, לויה גדל עם האלמוגים – ולמד אותם מקרוב, מרחוק, בזום אין ובזום אאוט. "בעבודת הדוקטורט שלי ראיתי הזדמנות ליישם את שיטות העבודה הכמותיות בחברות צמחים שנחשפתי אליהן בארה״ב – על חברת האלמוגים באילת״, הוא מספר. לדבריו, עד אז אי אפשר היה להשוות חברות אלמוגים בשונית אחת לאחרת, או לבדוק את השינויים שמתרחשים באותה שונית לאורך שנים. "כך, המחקר שלי היווה את העבודה הכמותית הראשונה שנעשתה בעולם בנושא זה, ואפשר לנו לכמת את הכיסוי החי של אלמוגים ליחידת שטח, מספר המושבות, מספר המינים, ומגוון המינים – ובעזרת כל אלה ללמוד על יחסי הגומלין בין האלמוגים למגוון העצום של בעלי החיים שתלויים בהם".

לפיכך, לויה חקר את השוניות בתקופות הטובות שלהן – וגם בתקופות הרעות; וכיום, כשהאלמוגים באילת נמצאים תחת סכנות חדשות–ישנות – יש לו גם אזהרות לעתיד. ״שמורת האלמוגים באילת היא היחידה בעולם שסמוך אליה ולחופי הרחצה שלצידה יש מזחים שבהם מכליות פורקות נפט; בשל כך, קצא״א עלולה להמיט אסון אקולוגי חסר תקדים על השוניות שלנו ושל שכנינו מדרום", הוא אומר. "חשוב לזכור שלשוניות האלמוגים יש חשיבות אדירה: בין היתר, הן עשירות בדגה שמזינה בני אדם בכל רחבי העולם והחומרים הביולוגיים שקיימים בהן משמשים אותנו ברפואה; אם נאבד אותן זאת תהיה קטסטרופה עולמית".

בנוסף, ללויה יש ביקורת גם ברמה הבינלאומית. "נכחתי בוועידת האקלים האחרונה בשארם א-שייח' והייתי מתוסכל מאוד", הוא אומר. "שמעתי נאומים, דיבורים, סיסמאות ונפנופי ידיים רבים, וראיתי מעשים מעטים מדי – בשל אינטרסים כלכליים ופוליטיים שמתנגשים עם שמירת טבע״.

כשאני שואלת אותו מאיפה הוא שואב כוחות להמשיך ולהילחם, חיוך עולה על פניו. "התלמידים שלי, שבהם אני מנסה להחדיר את ההתלהבות שלי, ושכל המחקרים שיצאו מהמעבדה שלי לא היו קורים בלעדיהם – נותנים לי תקווה וממלאים אותי בגאווה", אומר לויה. "אני מייחס חשיבות עליונה לחינוך הדורות הבאים של מדעני הסביבה שלנו, וכיום רבים מתלמידיי מהווים חלק משמעותי בעמוד השדרה האקדמי של המחקר האקולוגי הימי ובשמירת הטבע בישראל", הוא מסכם.