לפני כשנתיים, שתי חברות הצטיידו בסנדוויצ'ים, באוטו של ההורים ובמצלמה – ונסעו ליום כיף בים המלח. הן נשאו עימן לביקור זיכרונות ישנים וטובים: בליל של שמשיות, קרמים וחופשות משפחתיות במלונות – שהתנגשו חזיתית בתמונה שעמדה מולן.

"אחרי שעה ורבע של נסיעה על כביש 1, כשהנוף הירוק התחלף במדבר צחיח, הים שזכרתי הופיע רחוק יותר על קו האופק – והנוסטלגיה שנצרבה לי בראש פגשה את המציאות", מתארת עינת שרון, כיום מעצבת מוצר במיקרוסופט, שפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר צמח ברגע הזה בדיוק. "היה בזה משהו מרתק. מצד אחד טבע יפהפה, ומצד שני – עליבות עמוקה". שרון וחברתה עברו בין החופים, והפער בין הזיכרון למציאות רק הלך והתחדד. "חוף קליה נראה כאילו קפא בסוף שנות ה-90: הבריכות ריקות, גשרי עץ מאולתרים מובילים אל קו החוף הנוכחי", היא מתארת. "הבנתי שצריך לעשות על זה פרויקט".

פרויקט הגמר של שרון, שהוצג לאחרונה בכנס העיצוב של Webflow (הפלטפורמה העיצובית שעליה נבנה המיזם) שהתקיים בסן פרנסיסקו ושזמין עתה לצפייה ברשת – מסתכל לים המלח בכחול המועט שעוד נשאר בו. הוא משרטט את עתידו של פלא הטבע, דרך מסע בין אתרים מדומיינים סביבו. ה"טיול" באזור, שמתבצע באמצעות מפה אינטראקטיבית, מוליך את הצופים בין אתרי תיירות-בולענים בדיוניים, אזורי מגורים אקולוגיים – ואתרי הנצחה לזכר ההרוגים באסונות הסביבתיים ש"התרחשו" באזור. דרך כך, הוא מעלה סוגיות אקולוגיות, חברתיות, ביטחוניות ותיירותיות, ומציע לצופים להיכנס למרכז מבקרים מהעתיד; לאתר שמפגיש יופי ואימה.

בשבת ניסע למצפה הבולעני

כיום, מפלסו של ים המלח יורד ביותר ממטר בשנה. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשורת מהלכים שאנחנו, הסורים, הירדנים והלבנונים ביצענו כדי לשלוט במים שזרמו אליו, לצורכי שתייה והשקיה: הקמת סכר דגניה ב-1932 ובניית סכרים נוספים שנבנו על אגניו המזרחיים של הים, הגדלת היקף השאיבות מהכינרת, הטיית המים מנחל הירמוך לתעלת הע'ור (תעלת עבדאללה) שבירדן ושאיבת המים ממקורות הירדן שבלבנון. "כולנו פשוט שותים את המים שהיו אמורים להגיע לים המלח", מסביר פרופ' נדב לנסקי, ראש מעבדת ים המלח במכון הגיאולוגי לישראל. "בנוסף, תעשיות האשלג של ישראל וירדן מאדות מים מתוכו ומהוות את הסיבה השנייה בחשיבותה לירידת המפלס".

לנסיגת ים המלח השלכות רבות, כשהמוכרת ביותר היא הופעתם של אלפי בולענים, שגרמה לסגירה של חופים רבים ולנטישת שטחי תשתיות, חקלאות ותיירות לאורך חלקו הצפוני של ים המלח. אז מה עושים עם אזור שזכה למיתוג אפוקליפטי, שבו האדמה עלולה לפעור את פיה ולבלוע את המשתזפים על החוף?

המיצב של שרון אומנם לא מבקש להציע פתרון חד-משמעי למצב, אך במסגרתו הצופים יכולים לנוע בין האתרים שבראה, לקבל "טעימה" מהעתיד האפשרי באזור – ולתהות על מצבו בעצמם. המיצב כולל ארבעה מסכים, כשהראשי שבהם מקרין מפה שדרכה הצופים "מטיילים" בין האתרים, ובשלושת המסכים הנוספים מוצגים מגוון אובייקטים מהעתיד, שמתחלפים לפי המוצג במסך הראשי, ושנקשרים בסיפורם של האתרים השונים.

כך, היוצרת מעמידה מצד אחד את "המצפה הבולעני" – אתר בעל רצפת זכוכית ויסודות בניין של 30 מטר, שעל גביו יכולים התיירים להביט לבטן האדמה שנפערה תחתם – ללב ליבו של הבולען. ומצד שני את "אנדרטת התמר" שהוקמה אחרי שהתרחש אסון בולעני, פרי מוחה של היוצרת, שאותו היא מתארת בטקסט שנלווה לתערוכה כ"אסון ורסאי של הטבע".

אבל לא רק מוקדי ביקור מתקיימים באזור זה. ב"חטיבת המלח", שהוא אתר ביטחוני למרגלות הר המצדה – יושבים חיילים דרוכים. ב"ראיון" מומצא שכתבה שרון, ושמופיע לצד האתר במיצב, אחד ה"חיילים" מצוטט כשהוא מעיד: "בהתחלה, כשהקימו את חיל האקלים, אף אחד לא רצה להתגייס. אקלים נחשב שירות של עצלנים שיושבים במצדה כל היום ורואים זריחות. אחרי הבה״ד שובצתי כקצין רחפני התרעה בים המלח. אנחנו אחראים על הגזרה – פגיעות במקצרה, שיטפונות, בולענים, חילוצים, מה שצריך. יש לי פלוגה של 30 רחפנים, ואת הזריחות הכי יפות במזרח התיכון". נשמע אמיתי מדי, לא?

ים המלח – השיאן של הטבע

אזורים רבים על פני כדור הארץ ובשטחי ישראל סובלים מפגעי האדם, אז למה שרון בחרה דווקא בים המלח? לדבריה, מוקד העניין באתר הזה הוא ה"חד-פעמיוּת" שבו. ואכן, ים המלח הוא שיאן מעוטר למדי, וחלק מהפרסים שאותם קטף זוכים לתואר "שיאים עולמיים". המאפיין הראשון והמוכר ביותר שלו הוא כמובן היותו המקום הנמוך ביותר בעולם. אם להיות מדויקים, האתר החזיק בתואר הנכסף עד 2019, אז נמצא שיאן אחר – תחתית קרחון דנמן שבאנטרקטיקה, וים המלח זכה בכינוי מחודש ונוצץ פחות, אבל עדיין לא רע: המקום היבשתי הגלוי הנמוך ביותר בעולם.

בנוסף, ים המלח נמצא בחמישייה הפותחת של גופי המים המלוחים ביותר בעולם; יש במימיו 34 אחוז מלח – מליחות גבוהה ביותר מפי תשעה מזו של הים התיכון שלחופי ישראל. מליחות זו, שלא מאפשרת לדגים לחיות בו ושמונעת מצמחים לגדול בו, העניקה לו כידוע את כינויו, "ים המוות" – אך כחלק ממאפייניו הייחודיים, למקום יש סגולות נדירות של חיוּת: בשל המעיינות החמים, הבוץ ומי הים העשירים במינרלים, ובשל קרינת השמש הנמוכה שבו, דווקא "ים המוות" מהווה אתר לתיירות מרפא. אז האם המיצב החדש בוכה על המלח שנלקח, או על הים שיובש? התשובה, כך מסתבר, מורכבת.

לרקוד על הים שהתייבש

שרון מבהירה: המיצב הזה הוא לא הספד. "זה גם לא ניסיון להציג דיסטופיה או אפוקליפסה מובהקת", היא אומרת. ואכן, דרך המיצב ים המלח מצטייר כאתר שניזוק קשות בגללנו – אך שגם מאפשר לאחר חורבנו את היווצרותה של מעין תיירות "דור 2": באתרים חדשים שקמו בשל תהליכים אקולוגיים הרסניים שהתרחשו. "אז האם זה בסדר להכין מהלימון לימונדה ולהפיק רווח כלכלי מתיירות של אזור שהרסנו?" היא תוהה.

יש מי שיענו על השאלה הזה באופן חד משמעי. לנסקי למשל, שמאמין שהגיע הזמן לחשוב אחרת על ים המלח; לייצר לימונדה מהלימון הזה, ומוטב מוקדם ממאוחר. "בעוד עשרות שנים, אחרי שהמפלס יירד עוד כמה עשרות מטרים, ים המלח ייכנס למצב מאוזן שבו הוא סופח לחות מהאוויר ומאדה את עצמו באותו קצב, וכך הוא יישאר – לא גדול אך יציב", הוא מסביר. למה המצב הזה יוביל? התשובה של לנסקי בוודאי תפתיע רבים מאיתנו. "ים המלח לא ייעלם, הוא פשוט ייכנס לשיווי משקל מוזר ברום נמוך יותר ובשטח קטן יותר; אבל אנשים לא אוהבים סיסמאות מורכבות כאלה. הם מעדיפים 'ים המלח נעלם'".

מתוך גישה זאת, ומתוך ההבנה שירידת המפלס תמשיך בשנים הקרובות בגלל המצב שאליו נכנס ים המלח, לנסקי קורא לשינוי ההתייחסות לאתר: להתחיל ולהתמודד עם האתגרים שכרוכים בהופעת הבולענים ובנסיגת הים, במקביל למימוש הפוטנציאל התיירותי של האזור. המלצה זו התבטאה בדו"ח שהוא פרסם בשנה שעברה יחד עם צוות חוקרי המכון הגיאולוגי, תחת הכותרת "הנגשת חופי ים המלח – ממטרד למשאב". בין היתר, החוקרים מציעים ליצור מעברים בטוחים מהכביש אל החוף, שתכנונם יבוסס על ניטור אזורי ועל הידע המחקרי הנרחב שקיים כבר.

בשונה מהדו"ח, שרון מעידה שמטרתה בפרויקט הייתה בעיקר להעלות שאלות, ולהציף את המורכבות של המצב באזור, דרך הכלי שלה. "עולם העיצוב והתקשורת החזותית הוא אקטואלי מיסודו – ולכן, יש לו משימה אקטואלית: להתייחס למה שקורה כאן", היא מסכמת.