האם ישראל תהיה חלק מבעיית הפלסטיק – או חלק מהפתרון?

כלכלה וצרכנות | פסולת ומיחזור
כ-300 מיליון טון פלסטיק לא ממוחזרים כל שנה. האם תדע תעשיית הפלסטיק הישראלית להפנות את משאבי הידע, הניסיון והחדשנות שצברה אל עבר אחד האתגרים הסביבתיים הגדולים של זממנו? האם תצליח להפוך את המשבר להזדמנות? מאמר דעה

כמי שעוסקת בתחום הקיימות מזה כעשרים שנה אני מזהה את התקופה הנוכחית, שעת משבר עולמית, כהזדמנות גדולה עבור תעשיית הפלסטיק הישראלית – אם רק תצליח להתעלות אל מול אחד האתגרים הסביבתיים הגדולים ביותר, שהוא כמובן בעיית מיחזור הפלסטיק. או יותר נכון, חוסר מיחזור הפלסטיק: כ-380 מיליון טון פלסטיק מיוצרים בעולם בשנה ורק כ-20 אחוז מהם ממוחזר. כ-300 מיליון טון פלסטיק בשנה – כמעט כמשקל כל המין האנושי ביחד – לא ממוחזרים ומגיעים להטמנה ולאוקיינוסים. בישראל, נכון ל-2017, מוחזרו רק 4 אחוזים מהפלסטיק. כחלק מהותי מהבעיה, תעשיית הפלסטיק חייבת להיות חלק עיקרי בפתרון. זו בעיניי הזדמנות של התעשייה הישראלית.

בעיניי, לישראל תעשיית פלסטיק מפוארת שצמחה מתוך אתגרים קשים ומשבר מים מתמשך ושמצליחה לייצר מגוון רחב של מוצרים באיכות גבוהה, שמהווים תרומה משמעותית לקידום החקלאות, בישראל וגם בעולם: מטפטפות ומוצרי השקיה שונים שמיוצרים מפלסטיק קשיח ועד ליריעות לחממות ולרשתות הגנה ורשתות נגד מזיקים שמיוצרים מפלסטיק רך. על פי נתוני משרד הכלכלה, תעשיית הפלסטיק בישראל מהווה כ-4 אחוזים מסך התעשייה בארץ, והיקף הייצוא השנתי בענף עומד על כ-2.6 מיליארד דולר – שמהווים כ-6 אחוזים מסך הייצוא התעשייתי של ישראל. ענף הפלסטיק והגומי כולל בתוכו כ-500 יצרנים ישראלים, ומועסקים בו 23,700 עובדים. כ-60 אחוז מהיצוא מופנה למדינות אירופה, 20 אחוז נוספים מיוצאים לצפון אמריקה, ו-20 האחוז הנותרים לשאר העולם.

תעשיית הפלסטיק בישראל אומנם צברה ניסיון ורמת מיומנות גבוהה, אולם הנושא הכואב של מיחזור הפלסטיק עדיין בחיתוליו. תעשיית הפלסטיק הישראלית צריכה להפנות את הידע, החדשנות, הניסיון והמיומנות שצברה אל עבר אותם 300 מיליון טון בשנה ולהוביל את תחום המיחזור – היא כבר הוכיחה שהיא יכולה לצמוח מתוך משבר.

עדי דישון, המכון הלאומי להתייעלות במשאבים בתעשייה
עדי דישון, צילום: המכון הלאומי להתייעלות במשאבים בתעשייה

אפשר לעשות את זה. במפגשים שלי עם אנשי תעשיית מחזור הפלסטיק אני נתקלת באותם האתגרים; נראות הפלסטיק הממוחזר, הצבע לא אחיד, עכור, איכות לא עקבית – בדיוק אותן בעיות שעליהן התגברו ותיקי תעשיית הפלסטיק הבתולי כבר בשנות ה-70.

מאחר שאירופה היא שוק היצוא העיקרי, העמידה בתנאי הרגולציה המשתנים של אירופה היא המפתח. עו"ד ד"ר רות דגן ממשרד הרצוג פוקס, מספרת שבקרוב צפויה להתחולל לא פחות מרעידת אדמה בשוק הפיננסי. ה- EU Taxonomy(מערכת של האיחוד האירופי לסיווג פעילויות כלכליות שניתנות להגדרה כהשקעות בנות-קיימא, שכוללת קריטריונים סביבתיים מפורטים) מגבשת שלוש רשימות חדשות; ירוקה, צהובה ואדומה. ברשימה הירוקה יסווגו כל אותן תעשיות שיוגדרו כפעילות בת-קיימא ושבנקים יהיו מורשים להלוות להן כסף ברמות סיכון נמוכות. ברשימה האדומה, אלה שלא יוגדרו כברי-קיימא. וברשימה הצהובה, כמו ברמזור, חברות שמתכוננות לשינוי. כלומר, תאגידים ויצרנים יצטרכו לבחור: או שהם חלק מהבעיה – מה שיהפוך את הנגישות שלהם להון ליקרה מאוד, או שהם חלק מהפתרון – והנגישות שלהם להון ומינוף תהווה יתרון תחרותי ומנוע לצמיחה. ברור מה הכיוון שאליו צריכה לפנות התעשייה הישראלית.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. האם תדע תעשיית הפלסטיק הישראלית, חלק מאומת הסטארט-אפ והחדשנות, להתעלות ולהיענות לאתגר, להפוך את המשבר להזדמנות וכמובן, להפוך את העולם למקום טוב יותר? זה תלוי רק בנו.

הכותבת היא מומחית לקיימות מזה 20 שנה, ייסדה וניהלה את חברת אקוטריידרס לסחר בגזי חממה, וכיום מנהלת את המכון הלאומי להתייעלות במשאבים בתעשייה, שהוקם ביוזמת ובמימון מנהל תעשיות במשרד הכלכלה והמשרד להגנת הסביבה



אולי יעניין אותך