בתחילת פברואר צוין "יום מקווי המים הבינלאומי" (World Wetlands Day) שבו מתמקדים בבתי גידול לחים כמו ביצות, שפכי נהרות ושלוליות חורף. מקווי המים האלה מספקים מים שאיכותם גבוהה לחקלאות, אפשר לגדל בהם דגים וגם צמחים למזון כמו אורז, קרקע הכבול היא חומר בערה מצוין ועופות מים ובעלי חיים אחרים מגיעים אליהם לתקופה קצרה או חיים בהם.

ברוב המקרים האזורים האלה מועילים לאדם – אבל הם גם המקומות שבהם מתפתחים יתושים, שחלקם מעבירים מחוללי מחלות. אחת המחלות הקשות האלה היא קדחת מערב הנילוס שבמקרים הקלים היא גורמת למחלה דמוית שפעת שחולפת בעצמה אחרי כמה ימים, ובמקרים הקשים הנגיף גורם לדלקת קרום המוח ולדלקת רקמת המוח, מחלות קשות ואף קטלניות. הנגיף הזה נמצא באזורנו ובחלקים נרחבים באפריקה, באסיה, במזרח אירופה ובדרומה. בניו יורק הוא הופיע לראשונה בשנת 1999 ואז התפשט גם לחצי המערבי של כדור הארץ.

כל שנה בסתיו (ובקיץ, ובאביב)

מה מסייע לנגיף הזה להגיע לאזורים נרחבים בכדור הארץ? מתברר שלגורמים סביבתיים יש השפעה גדולה על ההתפרצויות האלה. אחד מאלה הוא שינויי האקלים, ובעיקר העלייה בטמפרטורת האוויר: טמפרטורות גבוהות מזרזות את שכפול הנגיף ואת קצב ההתרבות של אוכלוסיית היתושים. ויותר מכך, ידוע גם שהמחלה מתפרצת במקומות שבהם שוררת טמפרטורה גבוהה, והיא מופיעה באותו האזור בשנה הבאה גם אם הטמפרטורות כבר נמוכות יותר.

משקעים מרובים, בעיקר באביב, מסייעים להתפתחות של יתושים רבים יותר במקורות מים עומדים. במקרים אחרים אירעו התפרצויות של המחלה גם אחרי שנה שחונה במיוחד, למשל בטקסס בקיץ של שנת 2012, משום שבמים העומדים יש יותר חומר אורגני שהוא מזונם של היתושים.

גם אופי השימוש בקרקע משפיע על תפוצת קדחת מערב הנילוס. באירופה ובאסיה אירעו התפרצויות גדולות של המחלה גם בערים גדולות כמו וולגוגרד שברוסיה וסלוניקי שביוון וגם באזורי ביצות ואגני היקוות רחבי ידיים כמו דלתת הרון בדרום צרפת ודלתת הוולגה ברוסיה. בארצות הברית, לעומת זאת, מרבית החולים התגוררו באזורים עירוניים ולא כפריים. ייתכן שהעניין הזה קשור גם למצב הכלכלי-חברתי של אותם החולים: מכיוון שמצבם הכלכלי היה גרוע הם מיעטו להשתמש במזגנים, לכן הם היו חשופים יותר ליתושים.

הסקירה המלאה שכתבה שלומית פז התפרסמה בגיליון דצמבר 2013 של אקולוגיה וסביבה – כתב עת למדע ולמדיניות הסביבה