זיהוי קרקעות מזוהמות וטיפול בהן הוא אחד מהאתגרים הגדולים והמורכבים הקיימים במדינה. מקורות הזיהום שונים ומגוונים, ורבים מהם נחשפים רק לאחר שנים של חוסר מודעות וחוסר אחריות מצד גורמי הזיהום – בהם מפעלי תעשייה, מתקני צה"ל ואתרי פסולת. החומרים האלה מחלחלים אל מי התהום ופוגעים באיכותם, ונוסף על כך המזהמים הופכים את הקרקע לבלתי ראויה לשימוש נוסף.
לתחנות דלק יש היסטוריה ארוכה ועשירה בזיהום שנמשכך עשרות שנים ללא מודעות רגולטורית וללא פיקוח. מרכיבי הדלק נחשבים כמסוכנים לבריאות ועלולים להיות מסרטנים, לפגוע במערכת העצבים המרכזית, במערכת החיסונית ובפוריות. בישראל קיימות בערך אלפיים תחנות דלק, 350 מהן ניצבות במקום שמסכן את איכות מי השתייה במקרה של דליפת דלק.
תשומת הלב של הרשויות החלה להשתנות בעשור האחרון, אחרי עלייה במודעות שהובילה להגברת הפיקוח והאכיפה ולהחמרה בעונשים שניתנו לתחנות מזהמות. אולם האם בפרספקטיבה של זמן צעדים האלה מועילים? צוות של חוקרים שבראשו עמד ניצן מתן מהמחלקה לגיאוגרפיה ולסביבה באוניברסיטת בר אילן בשיתוף עם עמותת "צלול" בחן באיזו מידה הרשויות מצליחות לצמצמם את היקף התקלות ואת אירועי הזיהום בתחנות הדלק.
פעילויות הרשויות – רצוי מול מצוי
אנשי משרד הבריאות קבעו שתחנת דלק שנמצאת ברדיוס ממוצע של 300 מטרים מבאר הפקה של מי שתייה מסכנת את איכותם. מבחינת החוק, זיהום מי תהום בדלק מהווה עברה על החוק שתוצאתה יכולה להיות קנסות כספיים והליך פלילי. בינואר 2011 התפרסם דוח של אנשי רשות המים ובו מוצגים המרחקים בין תחנות דלק ובארות לשאיבת מים, ונתונים על הזיהום הנגרם בגללן.
מי שמפקח על תחנות הדלק הם רשות המים והמשרד להגנת הסביבה. שני הגופים האלה מסתמכים על תוצאות בדיקות של חברות חיצוניות המבצעות את הניטור עבור תחנות הדלק.
למעשה, תחנות הדלק הן אלה ששוכרות את חברות הייעוץ שבודקות נתונים טכניים הקשורים בעבודה בתחנה, מאתרות ומנטרות דליפות אפשריות של דלק למי התהום ואף מגישות תכניות שיקום לאחר זיהום.
דיווח מאוחר ואכיפה לא קיימת
אנשי אוניברסיטת בר אילן ועמותת "צלול" סקרו נתונים כמותיים של דליפות דלק ואת השינויים שחלו בהם לאורך ציר הזמן. הם יצאו לשטח וצילמו את המתרחש בתחנות.
ניתוח הנתונים שנאספו הראה שאחוז התקלות השונות בתחנות הדלק נשאר יציב ואף עלה בפרמטרים מסוימים שעיקרם אחוזי הדליפות בתחנות הדלק, תקלות בבדיקת אטימות במכלים וצנרת דלק דולפת בשטח התחנה. נמצא גם שאחוז גבוה במיוחד של תקלות קיים בחלק העליון של תחנות הדלק כמו משטחי בטון סדוקים, תעלות ניקוז סתומות, משאבות דלק לא תקינות וצנרת דולפת.
הבעיה העיקרית שעולה מהמחקר הזה היא שהתקלות האלה אינן מוזכרות כלל בדוחות שחברות הדלק מעבירות אל הגופים העוסקים בניטור ובאכיפה, ולכן אינן מטופלות כמעט בכלל. לפי דוח של הטכניון שהוגש למשרד להגנת הסביבה באפריל 2014 העיכוב בדיווח על תקלות בתחנות עומד על 39 חודשים. יתרה מכך, התחנות מגיבות למכתבי התראה על תקלות בשטחן רק לאחר 50 חודשים, מה שמחמיר את הזיהום ומקשה על שיקום השטח.
מסקנות החוקרים הן שהשיטה הרגולטורית הקיימת אינה מצליחה למנוע או לצמצם למינימום האפשרי את התקלות הנובעות מהפעלתן של תחנות דלק. אלה ממילא אינן ממהרות למלא אחר הוראות הממונה, ולמשרדי הממשלה אין יכולת אמיתית לאכוף את החוק באמצעים העומדים לרשותה.
המחקר המלא הוצג בוועידה השנתית של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, 18-16 בספטמבר 2014, אוניברסיטת בר אילן
