אם יצא לכם לבקר באגמון החולה בחודשי הסתיו או האביב, גם אתם בוודאי חזיתם בעמק הירוק מתמלא בציפורים ססגוניות, במה שנחשב לאחד מהמופעים המרהיבים ביותר של עונת הנדידה – כשמאות מיליוני ציפורים עוברות דרך ישראל במסען מאירופה ואסיה לאפריקה, או להיפך.

מעבר לקשיים הפיזיים שכרוכים בתעופה לאורך קילומטרים רבים, בשנים האחרונות לציפורים הללו נוספו אתגרים מורכבים למדי: משבר האקלים, שגורם להן להקדים או להגיע באיחור ליעדיהן, אובדן והרס בתי גידול, וגם – תמותה בעקבות התנגשות בטורבינות רוח.

לאחרונה, יוזמות תכנוניות שונות להקמת תשתיות ימיות כמו טורבינות, אסדות ועוד, מקודמות בישראל – ועלולות להפוך לקטלניות עבור הציפורים. סקירה שפורסמה בכתב העת ״אקולוגיה וסביבה״ של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה מציגה את הסיכונים השונים שייגרמו לעופות בהקמת מתקנים אלו – ומבקשת להקדים תרופה לפגיעה.

על ציפורים ותרנים

מעל המרחב הימי של ישראל מתקיים ציר נדידה משמעותי עבור כ-240 מיני ציפורים, שנודדות בעיקר בסתיו ובלילה. בשנים האחרונות, לעופות הללו נוספו אויבות מאיימות במיוחד: טורבינות רוח, שקצה להביהן יכול לנוע במהירות של מעל ל-200 קילומטר לשעה – ולפגוע אנושות במעופפים. בנוסף, השדה האלקטרומגנטי המלאכותי שנוצר מפעילות הטורבינות עלול לשבש את ניווטן של הציפורים הנודדות – ובכך לפגוע בהישרדותן. בעשור האחרון הוקמו בצפון המדינה מספר חוות טורבינות רוח שפעילותן אכן בעייתית עבור ציפורים ועטלפים: בדו״ח של רשות הטבע והגנים מ-2019, בחווה אחת בלבד אומדן הפגיעה של 10 טורבינות בתקופה של כחצי שנה עמד על כ-609 ציפורים ו-272 עטלפים.

לפי אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע וממחברי הסקירה, בתוכנית החדשה, תמ״א 13 ג’, מוצגות כוונות מעורפלות להקמת מתקנים ימיים שונים כמו אסדות, תרנים וטורבינות בגובה עשרות מטרים – ואין בה כל התייחסות לפגיעה בבעלי הכנף, על אף שאלה נפגעים כבר כיום מטורבינות הרוח שבצפון הארץ. "כשמתכננים מיזמים בים, לרוב חושבים על הדגים, הצבים והדולפינים שבסביבתם – אבל אף אחד לא חושב על ציפורים", מעיד רוטשילד. "מטרת הסקירה היא להקדים תרופה למכה בהקשר זה".

הסקירה נכתבה בשיתוף עם ד"ר יואב פרלמן, דניאל אורן, עודד סלע וד"ר עתרת שבתאי מאגף שימור סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע וד"ר אשל אופיר מבית הספר הבין-תחומי לבריאות, חברה ומדע שבמכללת הדסה ומאוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

זו לא רק מכה קלה בכנף

כאמור, בשל התנגשות במתקנים כמו טורבינות רוח – לציפורים עלולות להיגרם פגיעות ישירות ויכולות הניווט שלהן עלולות להשתבש. לפי רוטשילד, קיימים סיכונים נוספים: הוא מסביר שגם תורן ללא להבים – זאת אומרת, מתקן שהוא לא טורבינה – עלול להוות סיכון עבורן. ״לציפורים יש עצמות חלולות כדי שיוכלו להתרומם מהקרקע, ולכן מספיקה מכה קטנה בכנף שנגרמת מאלמנט קשיח – כדי שהכנף תישבר והציפור תמות", הוא מסביר.

במקרה של אסדות נפט וגז, התאורה המלאכותית ואור הלהבה שיוצאת מהאסדה, שמושכים את הציפורים – שמסתמכות בין היתר על גרמי השמיים כדי לנווט את דרכן – מהווים את הבעיה העיקרית. ״באסדת לווייתן נעשו כל הטעויות האפשריות בתכנון התאורה", מעיד רוטשילד. "האסדה נראית כמו עץ חג מולד – מצב שמעיד על הבנה אפסית בהשפעות השליליות שיש לכך על הציפורים".

איזו הבנה נדרשת ממתכנני מתקנים מעין אלה? למשל, עליהם להתחשב באופיו של חוש הראייה הציפורי. "רוב מיני הציפורים – כמו ציפורי שיר לדוגמה – ינדדו בעזרת תעופה אקטיבית, באמצעות טפיחה בכנפיים שלהן; פעולה זו גורמת להוצאת אנרגיה גבוהה ולכן הן נודדות בלילה, כשקריר יותר", מסביר רוטשילד. ״בעוד שחוש הראייה של ציפורים רבות נחשב למעולה, בלילה חוש זה נפגע". וכשחוש הראייה נפגע – הסיכוי להתנגשות עולה.

גם במקרים של עופות ים או עופות ימיים למחצה – שנסמכים על הים כמקור מזון – הראייה מהווה מכשול. ״כששחפית, שהיא ציפור ממין בסיכון – יוצאת לשחר מזון, היא מסתכלת למטה כדי לצוד דג וכך עלולה להתנגש בעצם נייח", מספר רוטשילד. "דוגמה נוספת היא המקרה של היסעורים: הם צדים בתוך המים, ולכן הראייה שלהם היא אמפיבית – מותאמת למים ולאוויר; אך המחיר של התאמות אלה הוא שלעיתים היכולת שלהם לזיהוי עצמים נייחים באוויר נפגמת״.

לפי רוטשילד, גם גובה התעופה ותנאי מזג האוויר עלולים להגדיל את הסיכון להתנגשות של בעלי כנף בעצמים גבוהים. למשל, באירועי קיצון כמו ערפל או סערה הציפורים עפות נמוך יותר כדי להתמצא במרחב, במקביל לכך שראייתן נפגמת – ואז הן מתקרבות למכשולים השונים ועלולות לספוג פגיעה קטלנית.

לעוף קדימה

הוספת תשתיות ימיות היא מגמה עולמית, אבל במצב שבו מיליוני מינים ברחבי העולם עומדים בפני סכנת הכחדה, פגיעה בציפורים – במיוחד בציר נדידה מרכזי כמו ישראל – עלולה להיות הרסנית. ״מערכות אקולוגיות תקינות שומרות על בני האדם ועלינו לשמור עליהן בחזרה״, מסביר רוטשילד. על כן, הסקירה החדשה מתריעה על הסכנות הצפויות – ובמקביל מציעה פתרונות עבור שלב התכנון של המתקנים המדוברים; למשל, שימוש באור אדום מהבהב – שציפורים מצליחות לזהות.

אך לרוטשילד חשוב להבהיר שפתרונות נקודתיים הם בלתי מספקים; לדבריו, נדרשת הסתכלות רוחב בנושא זה. "חשוב לזכור שהחוכמה במצבים מעין אלה היא למצוא פתרונות שלא מייצרים בעיות חדשות – למשל, הקמת מתקן מתאים להפקת אנרגיה ירוקה מתנועת הגלים, במקום תורן או טורבינה בגובה 200 מטר", הוא מסביר. "רק במצב של 'אין ברירה' עלינו להתקדם לרמת המיקרו של תאורה כזאת או אחרת – אבל מדובר בשלב שאנחנו לא רוצים להגיע אליו מלכתחילה״. בנוסף, לדבריו, הסקירה מחדדת את מצבנו כיום. "כדי להבין את ההשלכות של המתקנים שעתידים לקום – נדרשת השלמת פערי ידע על ידי המחקר; אנחנו לא יודעים מספיק בנושאים אלה", הוא מעיד.

ויש גם עניין נוסף: לעיתים קל לשכוח זאת, אבל מיזמים כמו התוכנית החדשה ישנו את הנוף שאנחנו מכירים ואוהבים. ״הים הוא מרחב כחול שמאפשר לנו לנשום ולהירגע, ואם נמלא אותו במתקנים כמו טורבינות ותרנים, פספסנו אותו – ולא רק בגלל הציפורים", הוא מסביר. "בשורה התחתונה, צריך להבין מהי ההשפעה של המיזמים האלה – שלעיתים קרובות קמים בזכות סובסידיות ממשלתיות של כספי ציבור – עלינו, על בעלי החיים ועל הטבע כולו. ייתכן שעם אותו המימון אפשר להקים מיזם אחר, שלא פוגע בכל אלה – ושלא יהפוך את הים לאזור שנראה כמו קו הרקיע של גוש דן״, מסכם רוטשילד.