לפני כארבע שנים אישרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות (ות"ל) את תכנית קציר המלח בים המלח, במטרה למצוא פתרון ל-20 מיליון טון מלח ששוקעים בחלקו הדרומי של הים מדי שנה. כמות עצומה זו של מלח מצטברת כבר שנים בחלקו הדרומי של האגם המלוח, כחלק מתהליך הפקת האשלג ממי הים בבריכות האידוי של מפעלי ים המלח.

הירידה במפלס גורמת לתהליכים סביבתיים הרסניים מסביב לים המלח, ובשנים האחרונות הביאה להופעת אלפי בולענים לחופיו של חלקו הצפוני, לפגיעה קשה בתשתיות ולסגירה כמעט מוחלטת של חופי הרחצה. כך, האגן הדרומי של ים המלח, שמורכב למעשה מבריכות האידוי המלאכותיות של מפעלי ים המלח, נותר מקור המשיכה התיירותי הכמעט יחיד לחופי הים מן הצד הישראלי.

אך תהליך שקיעת המלח בבריכות מעמיד גם את האגן הדרומי בסכנה: השקיעה גורמת לעליית מפלס המים, וזו מסכנת את יסודות המלונות שנמצאים בקרבת בריכות האידוי ומעמידה אותם בסכנת הצפה. לפי תכנית קציר המלח, המלח מקרקעית האגן הדרומי יועבר לחלקו הצפוני של ים המלח ויוטמן בו, בהשקעה כלכלית חסרת תקדים. אך הפרויקט המורכב עוד לא יצא לדרך – בין היתר, בשל המורכבות הטכנית של עבודה בתוך סביבה עתירה במלח. שורת מחקרים מהעת האחרונה מלמדת על התהליכים הייחודים של של הצטברות מלח בים המלח, ויכולה לסייע גם בקידום הפרויקט המורכב.

השקעה עצומה של אנרגיה חשמלית

כחלק מפרויקט קציר המלח, כמויות מלח עצומות אמורות להיאסף מקרקעית האגן הדרומי על ידי מחפרים ימיים, לעבור באמצעות מסוע לאזור האגן הצפוני של ים המלח ומשם להיות מוטמנות חזרה בתוך הים באמצעות צינורות ייעודיים. הפרויקט נחשב לאחד המורכבים והיקרים בישראל בתחום התשתיות, והיקפו הכולל מוערך ביותר מ-4 מיליארד שקלים. על פי הסכם שנחתם בשנת 2012 בין המדינה לחברת כיל, שבבעלותה נמצאים המפעלים, כיל אמורה לממן 80 אחוז מעלות הפרויקט.

למרות אישור התכנית והדיונים המתמשכים שקדמו לאישורה, יישום הפרויקט מתקדם בצעדים קטנים מאוד, ופעילות עדיין לא החלה בשטח. בשעתו, התכנית זכתה לביקורת בשל השפעותיה הסביבתיות: הקמת המסוע אמורה, על פי התכנון, לחצות את אפיק נחל צאלים, ובכך צפויה לפגוע בנחל ובחי ובצומח שנמצאים בו. בעיה נוספת היא שקציר המלח בשטח גדול כל כך, כגודל שטחה של תל אביב, כרוך בהשקעה עצומה של אנרגיה חשמלית. מדובר בתוספת של חצי אחוז לצריכת האנרגיה השנתית של מדינת ישראל, ובפליטה של 130,000 טונות פחמן דו-חמצני לאטמוספירה מדי שנה (תוספת של 0.16% לפליטות של מדינת ישראל ביחס ל-2015), שמגבירות את תהליכי שינוי האקלים.

לצד בעיות אלו, גם ברמה התכנונית הפרויקט נתקל בקשיים. השבת המלח לים היא תהליך מורכב שכרוך בהצבת מתקנים ימיים, שצריכים לפעול בסביבה קיצונית ולהתמודד עם בעיה של התגבשות מלח עליהם שעלולה לשבש את פעילותם. התגבשות המלח על מתקני הפרויקט בעייתית מכיוון שהמלח עלול להכביד על הכבלים שמחזיקים את המתקנים ולסכן אותם.

המלח של הקיץ והמלח של החורף

סדרת מחקרים שבוצעו על ידי חוקרים מהמכון הגיאולוגי ובשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים, בחנו את תהליכי התגבשות המלח ומשמעותם לפרויקט קציר המלח בפרט ולתהליכים סביבתיים בים המלח בכלל. לצורך המחקר השתמשו החוקרים במגוון שיטות: הם ביצעו צילומים תת-ימיים של קרקעית הים בעומקים שונים (באמצעות מערכת מצלמות ותאורה שהורדה בעזרת כבל מספינה), ומדדו את קצב גיבוש מלח על גבי כבל שתלוי אנכית מפני המים עד הקרקעית בעומק של 55 מטר. המחקר נערך באגן הצפוני של ים המלח – חלקו הטבעי של הים, שמהווה את גוף המים ההיפר מלוחים העמוק היחידי בעולם. האגן הדרומי של ים המלח רדוד יותר והוא דומה בכך לבריכות אידוי וסביבות מלוחות רדודות אחרות בעולם.

עדו סירוטה, דוקטורנט במעבדת ים המלח בהנחיית ד"ר נדב לנסקי מהמכון הגיאולוגי ופרופ' יהודה אנזל מהאוניברסיטה העברית, מסביר כי "על פי התפיסה הרווחת, הגורם שמניע את שקיעת המלח בגופי מים מלוחים הוא אידוי מגוף המים, הגבוה מכניסות המים לתוכו. אך בעקבות המעקב שערכנו אחרי גיבוש פעיל של מלח בים המלח, אנחנו מבינים שזהו לא הגורם היחידי שמשפיע על תהליכי התגבשות המלח, אלא גם עונות השנה ומיקום שקיעת המלח בתוך האגם. לטמפרטורת של גוף המים תפקיד מכריע בקביעת קצב יצירת שכבות המלח בעומקים השונים ובעונות השונות. כחלק מהמחקר אנחנו מאפיינים את מנגנוני גיבוש המלח ואת קצבי התגבשותו על גבי כבלים בים המלח ועל הקרקעית, כתלות בעומק ובעונות השונות".

במחקר נמצאו הבדלים רבים בהשקעת מלח על קרקעית האגם בין עונות שונות ועומקים שונים. "מצאנו שקצב התגבשות המלח בחורף גבוה יותר לעומת הקיץ, עקב קירור מי הים הרוויים במלח", מסביר סירוטה. "כמו כן, מצאנו שבמהלך הקיץ המלח אינו שוקע באופן אחיד על כלל קרקעית האגם, אלא מצטבר באופן מועדף על הקרקעית העמוקה. באותו הזמן, לעומת זאת, בקרקעית הרדודה אנו מתעדים המסת מלח משמעותית עד כדי היעדר מלח".

עוד הוא מוסיף כי "מצאנו שים המלח צובר מלח בקצב גבוה, בערך כ-15 סנטימטר בשנה בממוצע, כתגובה לעובדה שהוא מאבד מים באופן קבוע. עוד גילוי מעניין הוא שלגבישי המלח יש שני מופעים, קיצי וחורפי .בקיץ הגבישים גסים וקשים, ואילו בחורף המלח דק יותר וחלק, כמו שלג, המכסה את פני הקרקעית".

מעבדה לתהליכים מן העבר

פרט למידע חשוב על תפקודו של ים המלח בזמנים של משבר מים קשה, המחקרים מציעים תובנות מועילות עבור פרויקט קציר המלח. "הקציר הוא אירוע אדיר בהיקפו", אומר ד"ר נדב לנסקי, חוקר בכיר ומנהל מעבדת ים המלח במכון הגיאולוגי. "ראינו שכדי להקטין ככל הניתן את כמות הכלים והאנרגיה שצריך לספק, צריך לשמר את היעד שהוא שימור מפלס המים, ולא הורדת המפלס, וניתן לעשות זאת על ידי ביצוע קציר רציף. זאת אומרת שנקודה שנקצרה תחזור ותיקצר כעבור כחמש שנים.

"הפרויקט עדיין נמצא בשלב התכנוני שלו, וההערכה היא שהמפעלים יוכלו להמשיך עוד כמה שנים במתכונת העבודה הנוכחית – שיטוח כמויות המלח המצטברות בתוך בריכות האידוי", הוא מוסיף. "הנושא של שינוע המלח לתוך הים מסובך מאוד ועדיין לא פתור ברמה התכנונית, והמחקר שלנו מקדים את הדיונים בנושא ומהווה מאגר של נתוני רקע ובסיס לקראת היערכות המתכננים והמהנדסים בעתיד. באמצעות המחקר והדוחות יהיה ניתן להבין היכן למקם את מערכת השינוע הימי ובאילו עומקים, וכל כמה זמן צריך להחליף את הכבלים על מנת שלא ייצמדו לקרקעית מכובד המלח המצטבר עליהם", מוסיף לנסקי.

מעבר לחשיבותם היישומית של המחקרים בהקשר של קציר המלח, ים המלח מהווה "מעבדה חיה" לבחינת תהליכים משמעותיים מהעבר הגיאולוגי. "מכיוון שים המלח נמצא בגירעון מים, הוא מהווה עבורנו היום דוגמה למשבר אקלימי שקרה גם בעבר  (ללא קשר לפעילות האדם, נ.נ), בסקאלות גדולות הרבה יותר", אומר לנסקי. "במעבדה שלנו אנחנו משתמשים בכל המכשירים האפשריים ושואלים את השאלות שבאמצעותן אנחנו מייצרים מעין 'תרגום' לתהליכים גיאולוגיים עולמיים שעיצבו ומעצבים את הסביבה שלנו".