24 שעות – זה פרק הזמן שלקח לפרוץ המחלוקת הראשונה בין הנשיא האמריקאי הטרי דונלד טראמפ לבין המדענים והתקשורת. יום אחד בלבד אחרי השבעתו של טראמפ בחודש ינואר, טראמפ ודוברו שון ספייסר התעקשו שהתקשורת עיוותה באופן מכוון את הסיקור של טקס ההשבעה, כדי להראות כאילו לא הגיע אליו קהל רב כל כך. הסוגיה נפתרה במהירות: תצלומי אוויר שנותחו על ידי מדענים הראו שהתקשורת צדקה ואכן, לטקס ההשבעה של טראמפ לא הגיעו המיליונים שפקדו את טקס ההשבעה של קודמו, ברק אובמה.
הדרך הנכונה לקבוע כמה אנשים נכחו בהשבעתו של טראמפ היא אולי לא הסוגיה המדעית הגדולה ביותר שעומדת על הפרק. אך ייתכן שדווקא ניתן ללמוד משהו מהסיפור הזה: בעידן שבו האמת כה נזילה, יש צורך בחזרה לכלים המוסכמים היחידים לקביעת תקפותן של עובדות, ואלה הם הכלים המדעיים.
אומרים על מדענים שהם קנאים למחקר שלהם, שהם מסתגרים במגדל השן ושהם נזהרים מחשיפת יתר. אבל המציאות החדשה בארצות הברית דחפה את הקהילה המדעית – שמורכבת מאוסף של אוניברסיטאות, מכוני מחקר וארגוני מדענים שבימים שכתיקונם לא בהכרח משתפים פעולה אלה עם אלה – לשטוף בהמוניהם ביום שבת האחרון את רחובות וושינגטון הבירה וערים נוספות בעולם ולצעוד שכם אל שכם במחאה על צעדי המדיניות של החדשים של הבית הלבן.
ניתן כמובן להתייחס בציניות אל קריאת הגעוואלד של הקהילה המדעית, שנזכרה לצאת לרחובות רק כאשר חרב הקיצוצים מאיימת לחתוך את תקציבי המחקר שלה. אך אני מאמינה שעד כה המדענים באמת היו בטוחים שדי להציג את הגרפים ואת הממצאים שלהם, רצוי עם קו אדום ועוד אחד שחור מעליו שמראה שהוא נחצה, כדי להסביר, למשל, שאנחנו לפני משבר אקלים רציני מאוד; שיש להתבסס פחות על רכב פרטי ולעבור לאנרגיות מתחדשות; שצריך לחשוב שוב על מיגון ערי החוף; וכן הלאה וכן הלאה.
הבעיה היא שהקהילה המדעית – אולי ביוהרה, אולי בתמימות, אולי תוך הירדמות בשמירה ואולי רק משום שאין לה כלים מתאימים – פשוט לא הצליחה להעביר את המסר שלה לציבור.
הנתונים, שמדענים אספו ביגע ובעמל רב במשך שנים, מציבים בפנינו תמונה חד-משמעית: העולם שלנו מתחמם, ולגזי החממה, שלפליטתם אחראי במידה רבה האדם, יש חלק מרכזי בתהליך הזה. יתרה מכך: המדע היום מסוגל לייחס תופעות סביבתיות ספציפיות, כמו סופות חזקות במיוחד, לשינוי האקלים העולמי. התהליך הזה הוא אמנם בלתי הפיך, אך ניתן למתן אותו ולהתחיל להתכונן להשלכות המדיניות, הסביבתיות, הבריאותיות והביטחוניות שלו. ההתגייסות העולמית בכיוון הזה, שהסכם פאריז לשינוי האקלים מהווה נקודת ציון חשובה בה, עלולה להינזק מהרוח האנטי-מדעית שמנשבת כיום בארצות הברית ושהוציאה את המדענים לרחובות הערים הגדולות ברחבי העולם בסוף השבוע האחרון.
אני מציעה דרך אלטרנטיבית, אולי אופטימית יותר, להסתכל על מצב העניינים החדש. הגישה של הממשל האמריקאי הנוכחי מחייבת את כולנו, ואת הקהילה המדעית במיוחד, לצאת מתוך סד מחקרה המסורתי ומהגישה הסטרילית של המדענים. אם תרצו, המציאות הוציאה צו 8 למדענים. לא רק לאלה שיושבים במעבדות בארצות הברית, אלא גם למי שעובדים בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי. לשינוי האקלים הרי אין דרכון והוא לא מכיר במפות מדיניות.
ביום שישי הקרוב יתקיים מצעד האקלים הישראלי בתל אביב. לצד אנשי ארגוני הסביבה וסתם אנשים שאכפת להם, מן הראוי שאנשי הקהילה המדעית יצעדו בראש מורם בראש השיירה – גם כדי שחלילה לא ייבשו גם להם את תקציבי המחקר, אבל בעיקר מפני שהם צריכים להיות נושאי הדגל של המאבק למען השימוש בידע מדעי לקבלת החלטות מושכלת במדינת ישראל.
גם אני אצעד אתם.
ד"ר נטע ליפמן היא מנכ"לית האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
