בקרוב צפויים להיפתח בישראל שני מפעלים חדשים למיחזור פלסטיק, שיהפכו מכלי משקה לפתיתים שמהם אפשר לייצר בקבוקים חדשים. עם זאת, שימוש חוזר במוצרים עדיין רחוק מלהיות המצב הנפוץ – ורוב המוצרים שאנחנו צורכים מגיעים אל המזבלות בתום השימוש.
מודל הכלכלה המעגלית נועד למנוע את התופעה – אך בישראל הוא עדיין מיושם באופן חלקי מאוד בלבד. במחקר ישראלי חדש שיוצג בוועידה השנתית למדע וסביבה 2021, שתתקיים באופן מקוון ב-8-7 ליולי, נבחנו החסמים שמונעים מישראל לעבור למודל הכלכלי הבריא יותר לסביבה.
כלכלה מעגלית כוללת שימור של מוצרים, חומרי גלם ומשאבים לזמן ארוך ככל האפשר, תוך מזעור כמות הפסולת שנוצרת בעקבותיהם. צעדים מתחום זה כוללים בין השאר עשיית שימוש חוזר ונשנה במוצרים ועיצוב מוצרים כך שיוכלו לשרוד לאורך זמן רב. הכלכלה המעגלית שואפת להגיע למצב שבו נלקחים מהסביבה כמה שפחות משאבים ונוצר כמה שפחות זיהום.
הכלכלה המעגלית הפוכה באופייה מהכלכלה הליניארית (קווית), שהיא המודל הנפוץ כיום. "כלכלה ליניארית מתבססת על ניצול מקסימאלי של משאבי טבע ועל ייצור וצריכה בזבזניים", מסבירה ד"ר אור קרסין, ראשת תחום מדיניות ציבורית באוניברסיטה הפתוחה, שכתבה את המחקר החדש. "משתמשים בה במוצר וזורקים אותו לפח בסוף חייו בלי לטרוח לשאול מה קורה איתו אחר כך".
5.3 מיליון טון פסולת
הקונספט של הכלכלה המעגלית חדר לפני כמה שנים לשיח הציבורי העולמי, והאיחוד האירופאי וסין מתקדמות מזה כחצי עשור לכיוון המעבר ליישום מודל זה והפחתת טביעת הרגל הסביבתית שלהן. ישראל, לעומת זאת, מפגרת מאחור, והשיח על שינוי כלכלי בארץ עוד לא התפתח ברמה הציבורית.
התקופה המודרנית הביאה את השימוש במשאבי הטבע לממדים חסרי תקדים. לפי דו"ח של האו"ם מ-2017, כמות החומרים שהאנושות לקחה מסביבתה מדי שנה הכפילה את עצמה פי 3 בין 2017-1970, ועמדה על 88.6 מיליארד טון ב-2017. על פי הדו"ח, אם שום דבר לא ישתנה, כמות זו צפויה להכפיל את עצמה פי 2 ויותר עד 2050. על פי נתונים מ-2012, הכרייה והניצול של משאבי הטבע אחראיים גם לכ-65-55 אחוז מכלל היקף פליטות גזי החממה העולמי, מה שמוביל להחרפתו של משבר האקלים.
הכניסה האינטנסיבית של משאבי טבע למערכת לצרכי ייצור מחוברת לצד השני של המטבע – היציאה שלהם ממנה כשהמוצרים נזרקים. בישראל מיוצרת מדי שנה פסולת עירונית ומסחרית בהיקף של 5.3 מיליון טון, וייצור הפסולת גדל בקצב של 1.8 אחוז בשנה.
כלי המדיניות לא מומשו
במחקר החדש בדקה קרסין אילו מעקרונות הכלכלה המעגלית לא מתקיימים בישראל. במרכז המודל עומד נושא המיחזור. האידיאל בתחום זה הוא ליצור מצב שבו מיחזור הפסולת והפקת האנרגיה ממנה זולים יותר או שווים במחירם להטמנת הפסולת באתרי אשפה, כך שיווצר תמריץ להשתמש מחדש בחומרי הגלם במקום לזרוק אותם. "מודל הכלכלה המעגלית הוצג עד היום כמצב של Win-Win, הן לתעשייה והן לציבור ולמדינה", אומרת קרסין. "שלב המיחזור, לדוגמה, יכול לספק חומרי גלם ולהוזיל את מחירם – והציבור ירוויח ממניעת הנזק הסביבתי".
"עם זאת, במציאות, המעבר למודל החדש לא קורה מעצמו, לא בעולם ולא בישראל", מוסיפה קרסין. "בפועל, יש ליצור חוקים ותמריצים שיגרמו לאדם הפרטי ולתעשייה לצרוך או ליצור בצורה שסוגרת את המעגל". היא נוקבת במחקרה בכלים שונים שבהם אפשר להשתמש, ביניהם סבסוד של מוצרים שיוצרו מחומרים ממוחזרים או שאפשר לתקן בקלות, העלאת מחירי ההטמנה כך שיהיו גבוהים ממחיר המיחזור ואף הטלת חובה על יצרנים להשתמש בחומר גלם ממוחזר. "המדיניות שהגורמים הרלוונטיים בממשלה יובילו, תוך שיתוף התעשייה, צריכה לסדר מחדש את המוטיבציות הכלכליות כך שיתיישבו עם המטרות של הגנת הסביבה", היא אומרת.
במחקר בחנה קרסין את היסטורית החקיקה והמדיניות הירוקה בישראל, והשוותה את המדיניות בארץ בשלבים השונים של המעגל הכלכלי – עיצוב מוצר, ייצור, צריכה, מיחזור – לדרישות ולפרמטרים שמציג המודל המעגלי. התוצאה הייתה מאכזבת: נמצא שישראל מפגרת מאחור בכל הפרמטרים.
על פי המחקר, מבחינה רגולטורית ישראל עדיין נשענת על החלטת ממשלה 3768, שבה נקבעה תוכנית לאומית לצמיחה ירוקה. במחקר מראה קרסין שתוכנית זו לא קובעת מדדים כמותיים ברורים שאליהם יש לשאוף – כלומר, בשום שלב לא נקבע בה מה בדיוק הסטנדרט שאליו יש להגיע. לדבריה, התוכנית גם מתמקדת יותר בצמיחה כלכלית מאשר בהגנת הסביבה. לבסוף, על פי המחקר, רוב כלי המדיניות שנכללו במסמך המדיניות "צמיחה ירוקה", שפורסם ב-2013 על ידי המשרד להגנת הסביבה ומשרד הכלכלה ושהיה אמור להביא ליישומה של את החלטת הממשלה, לא מומשו.
לחבר בין הנקודות במעגל
בראיונות שקרסין ערכה עם 32 בעלי עניין מרכזיים מהמגזר הציבורי והפרטי, היא ניסתה למפות את החסמים שמונעים מישראל לעבור למודל כלכלי מעגלי יותר. היא בדקה 5 סוגי חסמים: רגולטוריים, משילותיים, כלכליים, תרבותיים וטכניים.
מהראיונות עלה שחסמי רגולציה וכלכלה היו המרכזיים. חסמי רגולציה נוצרים כשהחוקים והתקנות הקיימים מונעים או מעכבים מעבר לכלכלה מעגלית, או כשאין בכלל חוקים בתחום מסוים. כך לדוגמה, באחד הראיונות התלונן נציג תעשייה ש"האיסור על ייבוא תוצרי לוואי של ייצור לישראל לא מאפשר ליצור מהם מוצרים מחדש, ומעודד את השימוש בחומרי גלם מישראל". כלומר, במקום לייבא מחו"ל חומרים שלא נמצא להם שימוש בייצור המוצר הראשי, יצרנים ישראלים נאלצים לייבא או לנצל משאבים שעוד לא נעשה בהם שימוש.
חסמים כלכליים נוצרים כשלתעשייה לא כדאי לעבור למודל המעגלי מבחינה עסקית. כך, על פי דוגמה שאותה קרסין סוקרת, תאגיד מיחזור פסולת האריזות תמיר גובה עבור מיחזור טון פלסטיק סכום של 84 שקל – בעוד שעלות ההטמנה של פסולת יבשה עומדת על 73 שקל. במצב כזה, אין לאנשי התעשייה סיבה כלכלית להיות סביבתיים.
עם זאת, קרסין מסרבת להיות פסימית, והיא משרטטת את הכלים שנדרשים להשקפתה כדי להתמודד עם החסמים השונים. "יש צורך לזהות את פיצולי הסמכויות בין רשויות ממשלתיות שונות שאחריות על חלקים שונים של המעגל וליצור שיתוף פעולה של משרדי ממשלה שונים בינם לבין עצמם ועם התעשייה, כדי שהחקיקה תסתכל על כל המעגל", היא אומרת. "כיום אנחנו מדגישים נקודות שונות במעגל – אבל לא מחברים בין השלבים השונים. כשזה ייעשה, אפשר יהיה להשתמש באמצעי המדיניות הרבים שאפשר ליישם, כמו כלים שנותנים מקום לתעשייה לבקר את עצמה, מיסוי נכון ואפילו אכיפה קשה במידת הצורך". האם הממשלה החדשה שהושבעה לאחרונה תממש את המלצותיה של קרסין, ותשלים את הפערים שמרחיקים את ישראל ממימוש מודל הכלכלה המעגלית? ימים יגידו.
