אם ביקרתם פעם במערב קליפורניה, אולי גם נתקלתם באחד המראות המפעימים של עולם הצומח: עצי הסקויה הענקיים המיתמרים לגובה של עשרות מטרים. שני מיני הסקויה הם מהעצים העמידים לתלאות הטבע: מזיקים, שריפות, טמפרטורות קיצוניות ואספקה מוגבלת של מים, אך בשנים האחרונות אחד מהם מתחיל למות בטרם עת, דבר שנדמה היה כמעט בלתי אפשרי.
מחקר חדש, המשותף לשירות הפארקים הלאומי ולשירות הגיאולוגי האמריקאים, מצביע על הסכנות המחכות לעצי הענק הללו: בצורת מתמשכת, שריפות עוצמתיות וחיפושיות קליפת-העץ. מאז 2014, לפחות 28 עצי סקויה מתו בחלק מצומצם של אזור התפוצה. זה נשמע מעט, אבל זהו מספר גדול לתקופה כה קצרה.
עצי הסקויה הענקית (Sequoiadendron giganteum) הפכו לנכס מורשת ותרבות אמריקאי מאז התפרסמו ב-1852 על ידי צייד ממוצא אירופי. מיותר לציין שאוכלוסיות הילידים האינדיאנים הכירו את העצים הללו מאות רבות של שנים קודם. הם גדלים בכ-70 יערות שמכסים שטח קטן יחסית – פחות מ-200 קמ"ר – באזור סיירה נבאדה. בגלל האוכלוסייה הקטנה היחסית, לחלק מהם ניתן אף שם פרטי: אחד המפורסמים שבהם – שְכוּנה בקתת החלוצים ושמת לפני שנתיים – היה רחב דיו להכיל מנהרה קטנה בגזעו. העצים המחטניים האלה הם היצורים הגדולים בכדור הארץ – המסה של כמה מהם היא פי עשרה מזו של הלוויתן הכחול. הם מתפתחים במשך 500 שנים ואז יכולים לחיות עד גיל 3,000. עם מותם הם פשוט נופלים תחת משקלם ואז ייקח להם עוד 1,000 שנה כדי להתפרק לחלוטין.
ב-2014, כנראה לראשונה בהיסטוריה המתועדת, עצי הסקויה החלו להשיר את מחטיהם (ייתכן שכאמצעי התגוננות מפני המחסור במים). יש הסבורים שזאת תחילתו של פרק חדש באקולוגיה של עץ יוצא דופן זה ושל קליפורניה, שחווה את המשבר האקלים במלואו.
על אף שמיליוני עצים מתו מסביבם בשנים האחרונות, בגלל בצורות, שריפות וחרקים מזיקים, הסקויה הוסיפו לעמוד באיומים אלו. הקליפה שלהם עמידה בפני מזיקים ואפילו בפני השריפות. למעשה השריפות "הטבעיות" אפילו מועילות להם: הן הורגות צמחים אחרים המתחרים איתם על משאבים, מייבשות את רקבובית הקרקע כדי לייצר עבורם תנאים אופטימליים, והחום שלהן פותח את האצטרובלים וכך מתפזרים הזרעים. העצים גם מנצלים לחות באמצעות "שורשי אוויר", שסופחים מים מהסביבה בחלקים הגבוהים שמערכת המים הפנימית לא מצליחה להזין, כך שהם אינם תלויים לחלוטין במי הקרקע בלבד.
מלכוד 22 של העץ
רוב עצי הסקויה נמצאים בשטחם של פארקים ושמורות המנוהלים על ידי בני אדם. למעשה לאחר הפארק הראשון שהוקם בארה"ב (ילוסטון) שני הפארקים הבאים (יוסמיטי וסקויה) הוקמו כדי להגן על עצי הסקויה מפני כריתה בלתי-מבוקרת ובלתי-חוקית (אוכלוסיית הסקויה הנוכחית היא רק כ-5 אחוזים שנותרו אחרי הבהלה לזהב שהובילה רבים לקליפורניה במחצית המאה ה-19).
אחד האמצעים שננקטו לאורך מרבית המאה הקודמת, בעיקר מסיבות של בטיחות, הוא מניעת שריפות. ככל שהשריפות הטבעיות לא פרצו, לא נכח הגורם המסייע כאמור לרבייה של הסקויה, ובנוסף, נותר הרבה מאד חומר צמחי יבש שלא נשרף מאליו על הקרקע. החומר הזה הפך לדלק בשריפות הענק המוכרות מהשנים האחרונות בקליפורניה, שעוצמתן מזיקה כמובן לעצים, ובמיוחד לחופה הגבוהה שלהם.
השריפות התחברו לגורמים אחרים – ניצול-יתר של מים לצרכי חקלאות ושימושים אנושיים אחרים, בצורת (שהיתה חריפה במיוחד בקליפורניה בשנים 2016-2012) ומשבר האקלים, ששינה את משטר המשקעים והשלג באזורים בהם גדלים הסקויה וכך השתנתה המערכת האקולוגית שבה שגשגו העצים הענקיים והם נחלשו. החוסן שהם גילו בעבר נעלם וכעת גם החיפושיות יכולות להתגבר עליהן.
מלחמת המשובטים
אז איך אפשר להציל את העצים הגדולים והוותיקים האלה? ארגון אמריקאי בשם Archangel Ancient Tree מבקש לְשָבֶּט עצים מיערות וותיקים, ביניהם הסקויה, לייצר מהם שתילים ולטעת אותם באתרים בהם יוכלו להיקלט ולספק את השירותים האקולוגיים שלהם. בין שירותים אלו נמצא כמובן ויסות האקלים באמצעות קליטת פחמן דו-חמצני (בשל גודלם האדיר, עצי הסקויה קולטים יותר פחמן דו-חמצני ליחידת שטח של קרקע מכל עץ אחר).
יש בוטנאים שמאמינים שאחד מסוגי הסקויה (Dawn Redwood) עשוי להסתגל טוב יותר לאקלים המתחמם ולשינויים האחרים. לכן, בחווה באלסקה מנסים לגדל אותו בקנה מידה נרחב כדי שיחליף את מיני העצים שמתים בהמוניהם. ההנחה העצובה כאן היא שחלק ממיני העצים ייכחדו וחשוב להציל את מה שניתן כדי שחלק מהתועלות לפחות יישמר.
ארגון קליפורני בשם הליגה להצלת עצי רדווד רוכש שטחים שבהם גדלים שני מיני הסקויה של קליפורניה כדי להגן עליהם ולחקור את דרכי ההתמודדות שלהם עם משבר האקלים. לאחרונה רכש הארגון את היער הגדול ביותר (3 קמ"ר) שנותר על קרקע פרטית באמצעות מימון המונים שהניב 15.6 מיליון דולר בתוך 4 חודשים. הארגון מתכוון לפתוח את השמורה לציבור ב-2023 ולהקדיש את הזמן עד אז כדי ללמוד את רכיבי מערכת אקולוגית ייחודית ועשירה זו.
העץ הנדיב
"על אף שהאקלים בישראל ובקליפורניה דומה, ובשתיהן הבצורת והשריפה הן איומים על הטבע, היער הישראלי שונה מאוד מיער הסקוויה שבקליפורניה בשני אופנים עיקריים: הסקוויה הוא יער טבעי שהתפתח באתרו לאורך זמן רב ומהווה שלב שיא (קלימקס) בהתפתחות המערכת האקולוגית. היער בישראל (להבדיל מהחורש) הוא מערכת מעשה ידי אדם והוא תוצר של נטיעה וניהול יערני", אומר פרופ' אבי פרבולוצקי לשעבר מנהל המחלקה לניהול משאבי טבע במכון וולקני. "אורן ירושלמי, המין השליט ביערות ישראל, הוא אמנם מין מקומי, אבל מייצג את השלבים הראשונים בהתפתחות מערכת אקולוגית ומהווה מין חלוץ. צמחים כאלה ניחנים ביכולת התפשטות והתנחלות יעילה ומשתלטים במהירות על בית הגידול, אבל גם נעלמים ממנו במהירות יחסית – כנראה תוך פחות ממאה שנים".
"יש שני לקחים מעניינים מהמקרה הקליפורני עבורנו הישראלים: הראשון נוגע למגוון האמצעים שיש להפעיל ככל שברצוננו לשמר ערכי טבע משמעותיים לנוכח השינוי בתנאי הסביבה עקב שינוי האקלים. השני, נוגע להירתמות של קבוצות שונות למאמצים כאלה", מוסיף פרבולוצקי.
האם העצים ששרדו את הכחדת הדינוזאורים יצליחו לשרוד את המשבר הסביבתי שהביא המין האנושי? זה תלוי לא מעט גם במה שאנחנו נעשה בשנים הקרובות.
