אגדה יהודית מוכרת, שכבר הפכה לפתגם שגור – היא על הגולם שקם על יוצרו: סיפור שבו יציר כפיו של האדם החל לפגוע במי שברא אותו. אפשר לומר שהפלסטיק – חומר זול עם תג מחיר סביבתי גבוה – הוא מעין גולם מודרני: הוא משרת אותנו כבר שנים רבות, אך גם חודר לכל פינה בכדור הארץ – ובעיקר, לימים ולאוקיינוסים שלנו. המצב הזה גורם לפגיעה במערכות אקולוגיות רבות – ואף מאיים על בריאותנו, מזהם את המזון שאנחנו אוכלים ואת מי השתייה שלנו.

על כן, כיום אנחנו נדרשים לכלים שונים להתמודדות עם החומר שאנחנו בעצמנו ייצרנו, בייחוד כשהפלסטיק מגיע למקורות מים. טכנולוגיה הולנדית ייחודית שמבוססת על צינור שמייצר בועות שמציפות את הפלסטיק מעל פני המים – ושפועלת כבר כיום במקומות שונים באירופה – צפויה להתרחב ולהגיע גם לפורטוגל ולגרמניה, עוד השנה. מה ייחודה של שיטה זאת והאם אנחנו עתידים לראות אותה גם בישראל?

בועות של פלסטיק

חוקרים רבים יסכימו על כך שהגולם שייצרנו אכן יצא משליטה: מדי שנה מיליוני טונות של פסולת פלסטיק מושלכת לאוקיינוסים, וכ-3 אחוזים מכלל הפלסטיק שמיוצר בעולם מגיע לים כך שלעיתים נוצרים איי פלסטיק ענקיים באוקיינוסים. זאת ועוד, כשהפלסטיק מתפרק לחתיכות קטנות יותר – שנקראות מיקרופלסטיק – קשה עוד יותר למשות אותו החוצה. "כיום קיימות 'נקודות חמות' של מצבורי פסולת בים שבהם קיים פוטנציאל לסיכונים ארוכי טווח למערכת האקולוגית ולבריאות האדם", אומרת ד"ר גליה פסטרנק, מומחית לזיהום ים ועמיתת מחקר במכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת חיפה. "זאת ועוד, הנקודות הללו מתרבות".

שלושה יזמים הולנדים נדרשו לבעיה המורכבת הזאת, והמציאו טכנולוגיה ייחודית – "מחסום הבועות הגדול" – שנוצרה כדי להתמודד עם כמויות פסולת הפלסטיק המצטברות שבתעלות אמסטרדם.

המחסום שיצרו היזמים מורכב מצינור שמונח על קרקעית נתיבי המים (נהרות, תעלות ונחלים) ומייצר "וילון" בועות שמאלץ את חלקי הפלסטיק, שגודלם נע בין 2 מטר למילימטר – לצוף אל פני המים ולנוע לתוך מכל קיבול. עד כמה הטכנולוגיה הזאת יעילה? לפי החברה, במהלך פיילוט שנמשך חצי שנה, המחסום הסיט מנתיבי המים כ-86 אחוז מהפסולת (לפני שהיא מגיעה לים), ובחודש אחד באמסטרדם המחסום הסיט מהתעלה כ-85 קילוגרם של פלסטיק (כולל עצי חג המולד וכיסאות) – כמות שוות ערך לכ-8,000 יחידות של פסולת בקבוקים, כוסות ואריזות מזון.

מחסום הבועות הראשון הותקן ב-2019 בתעלת וסטרדוק באמסטרדם, וכעת מתוכננים שני מחסומי בועה נוספים בפורטוגל ובגרמניה – שיותקנו במהלך השנה הקרובה. בברלין נערך ניסוי מקדים שבו הוכח שמחסום הבועות יכול לעצור את המיקרופלסטיק שמגיע לנהר השפרה שבעיר. בפורטוגל, המערכת תמוקם בנהר הדואורו בסמוך לעיר פורטו; שם הפרויקט ייושם כחלק ממיזם במימון משותף של האיחוד האירופי שמוקדש לצמצום השפעת הפסולת הימית על מערכות אקולוגיות חופיות.

סיפור הצלחה

לטכנולוגיה ההולנדית כמה יתרונות מרכזיים על פני שיטות אחרות לפינוי פסולת כמו סירות איסוף ומכונות ניקוי שונות: ראשית, על אף שמה, השיטה הזאת לא דורשת מחסומים נוקשים או רשתות שעלולות להפריע לתנועת סירות או לפגוע בבעלי החיים שבאזור; שנית, המערכת קלה להתקנה ולהסרה – מאפיין שהופך אותה לפתרון גמיש ולא מחייב, מאפשר את הסרתה לצורך תחזוקה או בתקופות שבהן היא עשויה להינזק (למשל, בשיטפונות, במערבולות או כשהנהר קופא); שלישית, "וילון" הבועות עובד לאורך כל שעות היממה, דורש תחזוק שכולל כוח אדם מועט בלבד – ולדברי היזמים, אף חסכוני באנרגיה.

מחסום הבועות הראשון הותקן ב-2019 בתעלת וסטרדוק באמסטרדם, וכעת מתוכננים שני מחסומי בועה נוספים בפורטוגל ובגרמניה. מחסום הבועות הגדול. צילום: The Great Bubble Barrier

בשל יתרונותיה הרבים של השיטה, בימים אלה החוקרים מבצעים פיילוט ובוחנים האם גם מיקרופלסטיק בגודל של 20 מיקרומטר עד 500 מיקרומטר – חלקיקים קטנים כל כך עד שאת חלקם בלתי אפשרי לראות בעין אנושית – יכול להיחסם על ידי הטכנולוגיה.

אחד מסיפורי ההצלחה של הטכנולוגיה התרחש בשנה שעברה בעיירה קטוויק (Katwijk), שממוקמת בדרום הולנד, על שפך נהר הריין. התושבים בעיירה – שהבינו את עומקה של בעיית זיהום הפלסטיק באזור – החליטו לפעול בחיפוש אחר פתרון ארוך טווח למצב. כך, ביוזמתם הוקם מחסום בועות במעמקי הנהר. ואכן, זיהום הפלסטיק בכל האזור פחת משמעותית.

במקביל ליתרונותיה, למערכת יש גם חסרונות: למרות שהיא לא בולמת באופן פיזי תנועה של בעלי חיים במים, "וילון" הבועות עלול להרתיע יצורים מסוימים מלעבור דרכו. בנוסף, פתרון זה לא מתאים לנהרות או לנחלים עם זרימת מים חזקה מדי, באזורים עם מערבולות או במקומות שבהן זרימת המים כמעט בלתי קיימת או שהיא לא קיימת בחלק מהעונות – לכן, צריך לבחור מיקום מוצלח להתקנתה של המערכת.

מחסום בישראל?

ומה מתרחש אצלנו? על פי דו"ח האו"ם בנושא זיהום פלסטיק – המצב בחופינו חמור למדי וכך גם בכל אזור הים התיכון. "הים התיכון הוא אזור סגור גאוגרפית, והמעבר העיקרי של מים ממנו לאוקיינוס האטלנטי הוא צר ורדוד יחסית. בשל העובדה שתנועת המים בכיוון הזה היא בעיקר בעומק המים, ורוב הפלסטיק צף (ולא שוקע) – מרביתו לא יוצא דרך המעבר הזה ונשאר בשטח הים התיכון", מסבירה פסטרנק, שלקחה חלק בכתיבת הדו"ח כנציגת ישראל.

אז האם אפשר להשתמש במערכת ההולנדית גם בישראל? "הטכנולוגיה הזאת בנויה עבור שפכי נחלים, ובארץ ברוב השנה זרימת נחלי החוף מתבססת על מי מעיינות והיא חלשה עד לא קיימת", מסבירה פסטרנק. לדבריה, כשכמות המים בנחלים נמוכה – הפסולת לא יכולה להגיע לאזורי השפך. "בעבר ערכנו מחקר בנחל הירקון, בשיתוף עם תושבים פעילים – שבמסגרתו ספרנו כמה פריטי פסולת אנחנו רואים בפרק זמן של רבע שעה", היא מספרת. "זרימת המים הייתה חלשה כל כך – שבפרק הזמן הזה צפינו רק בפריט אחד".

לפיכך, במחוזותינו הדרך שבה הפסולת נעה אל הים – היא אחרת: שיטפונות. "אחרי אירועי גשם, כמות גדולה של מים מתנקזת מכל הסביבה וזורמת במהירות בתוך הנחל, סוחפת איתה את כל הפסולת שהצטברה בו כל השנה, וגם את הפסולת שנשטפת מגדות הנחל עם עליית מפלס המים", מספרת פסטרנק. "במצב כזה, מחסום הבועות לא יעיל והמתקן אף עלול להיסחף בשיטפון".

לפיכך, בעוד שמחסום הבועות מהווה פתרון חדשני לזיהום הפלסטיק, השיטות שמתאימות לישראל הן אחרות. "הפתרונות לבעיית הפלסטיק צריכים להגיע מכיוונים מגוונים: ראשית, עלינו לבצע שינוי מדיניות בכל הנוגע לפלסטיק – להימנע כמה שיותר משימוש בחומר הזה; שנית, עלינו למצוא פתרון תשתיתי לפסולת זאת בישראל; זאת אומרת, למנוע את הגעתה לים על ידי ניהול הנגר העילי (מים שזורמים על פני הקרקע – נ"נ) וסינון האשפה באמצעות טכנולוגיות שונות", אומרת פסטרנק. "מה שברור הוא שאנחנו חייבים לטפל בבעיית זיהום הפלסטיק", היא מסכמת.