כמה רגעים לפני פתיחת שנת הלימודים בעיר ניו יורק, והשגרה שהיא מבטיחה להביא עמה, יצאנו למסע משפחתי ארוך אחרון, זמנית, בטבע האמריקאי. היינו בניו המפשייר ובקונטיקט, בצפון מדינת ניו יורק, בפנסילבניה ובניו ג'רזי. עשינו קמפינג וטרקים, חתרנו בקיאקים ורכבנו על אופניים. ישנו באוהל, בבקתות במלונות דרכים ואפילו באתר נופש גדול אחד. טיפסנו על הרים ושחינו באגמים ובגדול אפשר להגיד שטעמנו טיפה מהעושר הטבעי הענק שיש לאמריקה להציע, אבל אין ספק שגולת הכותרת של הקיץ הזה היתה חופשה של שבוע בפארק הלאומי ילוסטון ובגרנד טיטון – שם נכחנו במלוא עוצמתו של הטבע.
על שטח המשתרע על קצת פחות מ-9,000 קמ"ר (כשליש משטחה של מדינת ישראל) הטבע נותן את אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שלו. החל מהרים גבוהים ומושלגים, דרך יערות עבותים וצפופים, עבור בגייזרים ובמעיינות חמים ועד לאגמים גדולים ורחבים. הילוסטון מהווה בית למגוון רחב של חיות בר שחלקן נמצא בסכנת הכחדה.
מה יש במקום הזה שגרם לממשל האמריקאי בראשית 1872 להכריז עליו כפארק הלאומי הראשון של האומה, לאסור על מכירת קרקעותיו במכירה פומבית ולפקח שמשאביו יישמרו ושבעלי החיים שבו יהיו מוגנים?
העוצמה, החיות הבלתי מתפשרת של הטבע, הקניונים התלולים והנחלים השוצפים, הדובים, הביזונים, האיילים, העיטים. כולם ביחד או כל אחד מהם בנפרד. תמונות לא יכולות להעביר את התחושה, אבל הן חשובות מאוד לסיפור של ילוסטון.
אותה התחושה היתה כנראה גם לגיאולוגים ולצוותי החוקרים האמריקאים הראשונים שהגיעו במשלחות לחקור את הילוסטון החל מ-1805. במשלחת מיוחדת שארגן ב-1870 ד"ר פרדיננד היידן, מנהל הסקר הגאולוגי של ארה"ב, הוא הזמין את הצייר הצעיר תומאס מורן להצטרף לצוות ו"לתרגם" את הנופים לציורים. במהלך ארבעים יום באזור השומם, צייר מורן כ-30 אתרים שונים בפארק ויצר את יומן המסע הגרפי של המשלחת. אחד הציורים האלה, "הקניון הגדול של היולוסטון", מוצג עד היום במוזיאון הסמיתסוניאן והוא (כמעט) מצליח להעביר חלק ניכר מהיופי עוצר הנשימה של הקניון.
ציוריו של האמן הצעיר כבשו את לבה של אמריקה, ומכאן הדרך לדרוש מהקונגרס על הכרזת הילוסטון, על שלל מרחביו האדירים כשמורת טבע, כאזור מוגן ושמור, היתה קצרה. ואכן, ב-1 במארס 1872 חתם הנשיא יוליסס ס. גרנט על הצעת החוק שלפיה אגן הגייזרים יוכרז כפארק ציבורי לצמיתות ובזאת הוביל את הקמת הפארק הלאומי ילוסטון.
שמורת טבע מוגנת היתה קונספט חדש בשנים האלה, אבל גם כיום התפישה שלפיה אנחנו מוכנים לוותר על בנייה ופיתוח באזור רחב רק למען הישארותו בתולי ובלתי מופר היא לא פשוטה לרבים.
מה שלא הצליחו להעביר דוחות המדענים וחוקרי הטבע הצליחו ציוריו של מורן לעשות. מורן בתורו זכה גם הוא לתהילת עולם וההכרה הלאומית הראשונה שלו כאמן, כמו גם ההצלחה הכספית הגדולה הראשונה שלו, נבעו מהקשר שלו עם ילוסטון. אולם הכבוד הגדול ביותר שבו הוא זכה הוא שהר בשמורת גרנד טיטון הצמודה לילוסטון, נקרא על שמו.
הביקור בפארקים הלאומיים הגדולים האלה הזכירו לי את המקום שלנו, בני האדם, במערכת החיה של כדור הארץ. משהו בעוצמה של הנוף ובפראיות שלו מכניס ללב לא רק התרגשות ופליאה, אלא גם ענווה וצניעות. חרף הכוח שלנו והיכולת להנדס את הסביבה ולשלוט בטבע, בסופו של יום אנחנו מרכיב בודד בתוך הפאזל הענק. ניסיונות עבר לאלף את הטבע ולארגן אותו לצרכי האדם נחלו לא אחת כישלון.
דוגמה קטנה לכך אפשר למצוא בילוסטון עצמו, ב"גייזר המבודד" שנמצא על גבעה לא רחוקה מהגייזר המפורסם יותר של הפארק, ה"אולד פיית'פול". ניסיון לנצל את המים החמים שנובעים מהאדמה לזרם למקלחת ולהנדס אותם למערכת צינורות, הוא זה שעורר ממעמקי האדמה את ה"גייזר המבודד" שמאז ועד היום פורץ אחת לכמה דקות בפרץ של מים רותחים (גם לאחר שנותק הצינור מהמעיין). כלומר, אפשר לנסות לכופף את הטבע, אבל מוטב לתת לו להעניק לנו מכוחו בצורה נבונה ובריאה יותר.
ארה"ב משקיעה בשמורות ובפארקים הלאומיים שלה 2.8 מיליארד דולר בשנה. לשנת התקציב של 2022 מבקש ממשל ביידן אפילו להגדיל את התמיכה הממשלתית ל-3.5 מיליארד דולר. הקורונה הוציאה רבים לטבע וההנגשה שלו לכל האוכלוסיות כמו גם דאגה לשמור על המאזן העדין בין האדם לחי והצומח הבלתי מופר בשמורות מצריך משאבים, כוח אדם והתכווננות פוליטית מתאימה. גם ההבנה ששינוי האקלים כאן ומשפיע על חיינו מעלה את הצורך בהגנה מיוחדת במרחבים מוגנים, שמורים ובלתי-מופרים.
חזרתי מוקסמת ממסעות הקיץ הקצרים שלנו בשמורות הטבע הגדולות וביערות האמריקאים, אבל כמי שגדלה וחונכה בחוגי הסיירות בישראל, המדבר והנוף הבראשיתי של מכתש רמון היו ונותרו המקומות האהובים עלי. בספטמבר 2017 הכירה ההתאחדות הבינלאומית לחשכת הרקיע במכתש רמון כ"שמורת אור כוכבים", הכרה שנותנת תוקף לחשיבות "זיהום אור" הנמוך בסביבה. זהו האתר הראשון שהוכר ככזה במזרח התיכון. הרבה עבודה נעשתה סביב ההכרה המבורכת ואין ספק שהכרה באזור כשמורה שיש להגן עליה גם ממפגעי אור היא אבן דרך חשובה בהגנה על הטבע והחי שלנו.
ואולם, באחרונה גיליתי כי המועצה המקומית במצפה רמון יחד עם משרד התיירות מבקשים להקים מתחם מופעים בן 3,000 מושבים בלב שמורת מכתש רמון ועמותה מקומית (עמותת קשת) מנהלת מאבק ביוזמה. שמורות טבע וגנים לאומיים, איים מוגנים ששמורים מפני לחצי פיתוח, מסחור ותיעוש, הם מרחב מחיה הכרחי לכל הטבע הנפלא שמקיף אותנו. ההכרח בשמירה על מרחבים בלתי מופרים, כאלה שלא מאירים בהם עם תאורה חזקה באמצע הלילה ולכן אפשר לראות בהם אלפי כוכבים ולהגן אגב כך על בעלי החיים, הוא חיוני לא רק לנו, אלא כמובן גם למי שחולקים איתנו את הטבע.
אולי כדאי למנהלי המאבק לבקש מצייר לצייר את שמי המדבר בלילה. אם הם ימצאו אמן או אמנית שיצליחו ללכוד את העוצמה של הכוכבים במכתש, מול צלו הענק של הר ארדון, יעבור מסר חזק למקבלי החלטות שהופעות אפשר לראות בהרבה מקומות, אבל שמיים כמו במכתש החשוך והקסום ניתן לראות רק שם.
