בתקופה האחרונה מתנהל ויכוח סוער בישראל סביב תכנונן, מיקומן ותפעולן של אסדות להפקת משאבי אנרגיה בים. סיפור שמגיע מהים הצפוני מראה שהוויכוחים לא מסתיימים בשלב הזה, אלא נמשכים לעתים גם אחרי שהאסדות מפסיקות לפעול.
הים הצפוני הוא אחד מאזורי הדיג החשובים בעולם והוא גם עשיר במחצבים, במיוחד בנפט ובגז טבעי. לכן, בים הצפוני יש 184 אסדות קידוח וטיפול – יותר מכל אזור אחר בעולם. בשנים הקרובות עתידות מרבית האסדות (שחלקן שוקלות 10 אלפים טונה) להפסיק ולפעול, כשחלקן כבר חדלו מפעילות. הסיבות לכך הן הוצאות התפעול בסביבה הימית וירידת מחיר הנפט, שהפכו את העסק ללא משתלם. הציוד מתיישן ודורש תחלופה ובארות רבות הגיעו לשיא תפוקתן והמשך מאמץ השאיבה – כאשר התפוקה ירדה לפחות מרבע מתפוקת השיא – אינו כדאי יותר.
לפרק או להשאיר?
לא צריך לדאוג לחברות הנפט. הפקת נפט וגז בים הצפוני היתה עסק רווחי מאוד במשך כחמישים השנה האחרונות וכעת גם הפסקת הפעילות של תשתית ההפקה (אסדה אחת יכולה להיות מחוברת לעשרות בארות עם מאות קילומטרים של צינורות) הופכת לעסק מעניין ואטרקטיבי. לציוד ולמתקנים עצמם יש ערך רב וכך גם לעבודה הכרוכה בפירוקם. על פי הערכות, עסקי הפירוק שווים 50 מיליארד ליש"ט בשטחה של בריטניה לבדה וחברות מכל העולם המתמחות בחסימת בארות, בהסרת אסדות וצינורות, בשינועם ובפירוקם למיחזור לוטשות עיניים לים הצפוני. למעשה, חלק כבר התחילו במלאכה, כמו הסרת אסדה של חברת "של" במבצע הנדסי מורכב למדי: במבצע שתוכנן חמש שנים – והוא הגדול ביותר שבוצע בים עד כה – הונפה האסדה שמשקלה 24,200 טונות בתוך 10 שניות באמצעות ספינת ענק שנבנתה במיוחד לצורך זה. של מתהדרת בכך ש-97 אחוז מחומרי האסדה הופנו מאז אפריל 2017 למחזור.
האמנה הבינלאומית להסדרת השימושים השונים בים הצפוני חייבה בניית אסדות ומתקנים כך שניתן יהיה לפרקם והיא מחייבת את עצם ביצוע הפירוק בתום פעילות ההפקה. לא ניתן להשאיר את הציוד והמתקנים כך סתם בשל תקנות בטיחות שמחייבות תחזוקה שוטפת ויש להשקיע לפחות בניקוי ובהכנה לתקופה ארוכה של חוסר פעילות. מצד שני, חישובי עלויות של הפירוק, שיקולי מיסוי, והמורכבות הלוגיסטית הכרוכים בפירוק הופכים את השארת האסדות על כנן לאטרקטיבית אף היא. יש הסבורים כי טמון בכך ערך סביבתי רב, אף יותר מהפירוק.
האם נגרם נזק סביבתי חדש?
כוונת קובעי מדיניות הפירוק היתה להשיב את המערכת האקולוגית לקדמותה טרם פיתוח תשתית ההפקה, אבל נראה כי תהליך הפירוק דווקא עלול להסב נזק סביבתי חדש: הפרעות לקרקעית הים, זיהום רעש, העכרת המים, הגברת פליטות בשל השקעת אנרגיה ועוד. כלל לא בטוח כי ניתן יהיה להשיב את המערכת לקדמותה גם לאחר מאמץ השיקום, זאת משום שסביב תשתית ההפקה התפתחה מערכת ימית חדשה בעלת ערך משלה; המתקנים מספקים תשתית יציבה באזור המאופיין בקרקעית חולית ובוצית ומתיישבת עליהם, בתוך שנים ספורות, אוכלוסייה חדשה ומגוונת.
אם יתעקשו להסיר את התשתית כולה פירושו של דבר פרויקט שיכול להימשך עד 40 שנה, שבמהלכו יהפוך הים הצפוני לאוסף של אתרי בנייה ענקיים שהם גם אתרי ניסוי בשיקום אקולוגי של הלא-נודע. בסקר שנערך לאחרונה בין מומחים לנושאי ים, רוב מוחלט בינם תמכו בהחלטה נקודתית לגבי כל מתקן ולא במדיניות גורפת של הסרה.
מצד שני, אם ניתן יהיה לעשות שימוש סביבתי בפילים הלבנים האלה הרי שהרווח יהיה כפול: לא רק שעלות הפירוק תיחסך ממשלמי המסים, אלא שהמבנים שמחזיקים את האסדות – עמודי בטון או מתכת ענקיים שגובהם מגיע לעיתים לזה של מגדל אייפל – יכולים לשמש תשתית למתקני אנרגיית רוח. האנרגיה המתחדשת היא עסק כלכלי בזכות עצמה ולהקמתה על תשתית קיימת יש ערך סביבתי משום שהיא חוסכת מאמץ הקמה במקום אחר. לים הצפוני יש פוטנציאל מוכח בתחום זה משום שניתן ליצור רשת של תחנות כוח של אנרגיה מתחדשת שיכולה לתמוך בפיתוח בר-קיימא ואף לתמיכה רבה יותר במגוון ביולוגי.
פרס לחברות האנרגיה?
אפשרות אחרת היא לשמור את האסדות כבית גידול עבור מגוון ביולוגי ימי. במפרץ מקסיקו בארה"ב פועלת מאז שנות ה-80 תכנית להסבת אסדות לשוניות ויותר מ-530 מתקנים כבר פורקו והועברו למים רדודים יותר כדי ליצור שוניות חדשות. מבנים תת-ימיים מעשה ידי אדם (כולל ספינות טבועות או מתקנים אחרים) מוכרים זה שנים כתומכים במערכת האקולוגית.
מחקר אמריקאי שהתבצע בקליפורניה, שם פועלות כמה עשרות בודדות של אסדות מאז שנות ה-70, מצא שמדובר בבית גידול מהמוצלחים בעולם עבור מיני דגים רבים. מאידך, יש גם סיכונים לסביבה הימית מהשחיקה של המתקנים, כמו רעלנים המשתחררים מהמתכות.
חלק מארגוני סביבה דווקא סבורים שהימנעות מפירוק האסדות תהיה מתן פרס לחברות האנרגיה, שיוכלו להתחמק כך מחובתן החוקית. התעקשות הארגונים על פירוק התשתיות בים הצפוני היא עקבית למדי. בשנות ה-90 פורקה אסדת אחסנה בים הצפוני לאחר שקמפיין אגרסיבי הצליח לשנות את החלטת חברת "של" להטביע אותה באמצעות פיצוץ. בסקר סביבתי נמצאו באזור אסדה זו מיני אלמוגים שמוגדרים בסכנת הכחדה. פעילי הסביבה טענו אז שגם על מכונית ישנה שתושאר ביער יצמחו חזזיות ובעלי חיים אולי יימצאו בה מקלט, אך זו לא סיבה להפוך יערות למגרשי גרוטאות. הטיעון הזה אולי נכון לגבי למהלך של הריסה אך לא בהכרח לגבי השארה מכוונת ומפוקחת. ואכן, מחקר רב תחומי עדכני, של צוות בינלאומי לגבי מתקנים מלאכותיים במערכת האקולוגית הימית, מוצא ערך בהשארת מתקנים מסוימים במים, משום שהם יוצרים מערכת אקולוגית מקושרת שתומכת בתנועת יצורים ימיים ובמארג מזון מפותח.
למעשה, בגלל מגבלות השיט סביב האסדות הן מהוות כבר עם הקמתן מעין אזור מקלט מוגן מפני פעולות דיג ובעיקר דיג מכמורת שנאסר בסביבתן וכך נוצרת רשת של אזורים ימיים מוגנים. לכן, חלק מארגוני הסביבה באזור אכן מאמצים עמדה פרגמטית של פירוק על פי צורך וקוראים להקים קרן לשמירת טבע ימי מהכסף שיחסך.
בישראל יש כיום רק שלושה מתקנים – מארי B (ים תטיס מול אשקלון), תמר לא הרחק משם, ולוויתן מול חיפה, שאסדת הטיפול בה מתוכננת במרחק של 10 קילומטר מחוף דור ומעוררת ויכוח סוער. ההנחיות הקיימות הן לפרק את האסדות והתשתית ולאטום את הבארות בכפוף לסקר סביבתי בתום ההפקה. למתקנים אצלנו יש עוד זמן חיים לא קצר של עשרות שנים של ]פעילות, אבל הלקחים שיילמדו מהים הצפוני יכולים להיות רלוונטיים לאגן הים התיכון ולמקומות אחרים.
בית מלון או מוזיאון?
לצד הפירוק והשימוש כבית גידול לבעלי חיים ימיים, יש גם הצעות יצירתיות אחרות לשימושים באסדות. אתר נופש צף במפרץ מקסיקו או מבנה למגורים במלזיה. בטקסס הפכו חלקי אסדה למוזיאון ומרכז חינוכי ובמלזיה הפכה אסדה לאתר צלילה, כולל מלון וחבילות נופש. מה שבטוח זה שכמו במקרים אחרים, גם במקרה של האסדות, שיקום של התערבות אינטנסיבית בסביבה הטבעית צריך להיעשות באופן מתוכנן ופרגמטי כדי להרבות את התועלות העתידיות ולהימנע מהחרפת הנזקים לסביבה.
