דמיינו שאתם תושבי כפר סבא. בעשר השנים האחרונות, ביתכם הוצף חמש פעמים. פעם אחר פעם פניתם לעירייה, אבל ללא הועיל – גם אחרי שניקו את מערכת הניקוז, הבית הוצף שוב. נגרמו לכם נזק כספי גדול ועוגמת נפש, אבל אתם חווים בעיקר תסכול: המצב פשוט לא משתנה, ואין מי שיעזור.
עכשיו דמיינו שהעירייה פונה אליכם בהצעה מסקרנת: "אנחנו מרימים ידיים", הם אומרים. "מזג האוויר הולך ונעשה קיצוני, ואיננו יכולים להבטיח שהבית שלכם לא יוצף. למעשה, לפי המגמה הנוכחית, נראה שבעתיד הוא יוצף אפילו יותר. לכן יש לנו הצעה בשבילכם: אנחנו נקנה מכם את הבית ונחכיר לכם אותו לטווח ארוך במחיר אטרקטיבי. במקביל, אם תרצו, תוכלו לרכוש דירה באזור אחר של העיר שחשוף פחות להצפות". האם תקבלו את ההצעה?
תרחיש כזה אינו דמיוני, כך לפחות לפי פרופ' ג'ון ברנט מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה, שהתארח באחרונה בוועידה השנתית למדע ולסביבה בירושלים. "אני רואה בהיערכות לשינוי האקלים סוגיה של צדק חברתי", הוא אומר, "ולכן אני חוקר את ההשלכות החברתיות של שינוי האקלים – מי המרוויחים והמפסידים של סביבה משתנה". מתוך ההבנה שהשפעות שינוי האקלים כבר מורגשות היטב בחיי היום-יום, הציעו לאחרונה ברנט וצוותו מאוניברסיטת מלבורן תכנית להיערכות לשינוי האקלים שמתבססת על המודל של פינוי-פיצוי, ויותר מכך – על נקודות המפנה שבהן האזרח עצמו מרגיש שהגיע הזמן לנקוט בפעולה שתשנה את חייו.
אוסטרליה כמשל
בישראל מתחילים להכיר בעובדה שהשפעות שינוי האקלים כבר כאן. לפי נתוני המכון לחקר ימים ואגמים, מפלס פני הים בישראל עלה בשני העשורים האחרונים ב-6 מ"מ בשנה, וטמפרטורת מי הים התיכון עלתה בשלוש מעלות. גם אירועי מזג אוויר קיצוניים – בהם הצפות, שלגים עזים ובצורות – קורים בתדירות גבוהה יותר. לפי תחזיות השירות המטאורולוגי, עד סוף המאה צפויה עלייה של 3-2 מעלות בטמפרטורה הממוצעת, המשקעים יפחתו ב-20-10 אחוז וסך המים המתוקים ביבשה יפחת.
באוסטרליה המצב חמור בהרבה. "אפשר לראות בבירור את ההשפעות של שינוי האקלים כבר היום", מסביר ברנט. "יש שינויים גדולים במשטר המשקעים, כולל בצורת ענק שהסתיימה ב-2012 והייתה הבצורת הקשה ביותר בהיסטוריה של היבשת. יש עלייה בטמפרטורות, מחסור במים לחקלאות, בעיה קשה של שריפות חורש בדרום אוסטרליה ומיעוט של שלג באזורים הגבוהים של היבשת, שבהם יש תיירות סקי שהולכת ונפגעת. לצד כל אלה קיימת הסוגיה של עליית פני הים, שמאיימת לפגוע בעתיד בעיירות החוף".
המצב החדש שאליו נקלעה אוסטרליה הוא מקרה מבחן מעניין להתמודדות של מדינה עם שינוי האקלים, שחושף את המורכבות החברתית של הטיפול בסוגיה. "בתחום המחסור במים, למשל, מעורבים החקלאים, שמשתמשים במים מזה דורות ונאבקים על זכותם להשקיה כדי לשמר אזורים חקלאיים ועיירות שהפכו לנכס תרבות; הגידול של האוכלוסייה העירונית מגדיל את הביקוש למים בערים; ויש את השבטים הילידיים, שמיעוט הגשמים עלול לפגוע בעצם קיומם. ההפרדה של הזכות למים מהזכות על הקרקע הופכת את כל הגורמים האלה לשחקנים בשוק הכלכלי, ונוצר כאן קליידוסקופ מבלבל למדי של סוגיות חוצות מגזרים, בזמן שאין סמכות מרכזית שיכולה לעשות בהם סדר".
כך גם לגבי עליית פני הים: לממשל המרכזי באוסטרליה אין סמכות בכל הנוגע לפיתוח החופי, והדבר מוטל לפתחן של שש המדינות המרכיבות את הפדרציה האוסטרלית. עם זאת, השלטון המקומי של המדינות נעדר אמצעים להתמודד עם התופעה, ואף מוצא עצמו מסונדל ומהסס לתת אישורי בנייה לאורך החוף, מחשש לתביעות עתידיות לגבי נזק שינבע מעליית פני הים. זהו מצב אבסורדי, שכן כך הוא פוגע בעצמו עוד יותר – תקציבו הרי מגיע מכספי המסים של תושבי עיירות החוף. "בסופו של דבר, לממשל המקומי יש את כל האחריות ואת כל הסיכון, אבל אין את האמצעים", אומר ברנט. "בגלל היעדר יד מכוונת, נוצר מצב מצחיק שבו מדינות שונות מגדירות סטנדרטים שונים לבנייה על החוף, וניתן לעבור בין חופים שכנים שבאחד מותר לבנות מתוך היערכות לעלייה של 80 סנטימטר בגובה פני הים, ובשני לעלייה של 60 סנטימטר. הדבר הזה גורם גם לאי-שקט חברתי: תושבי מדינה אחת זועמים על הממשלה על כך שהיא נערכת לעליית פני הים בצורה מחמירה יותר מהמדינה השכנה, וכך פוגעת בחיי התושבים".
היערכות בשלבים
בישראל נערכים להתמודדות עם שינוי האקלים מכוח החלטות ממשלה שהתקבלו בשנים 2009-2010. "ישראל מוכנה להשפעות של אקלים משתנה ואירועי קיצון על ידי יישום תכניות פעולה וצעדי מדיניות, המקטינים את הסיכון לבריאות ובטיחות הציבור, לסביבה ולכלכלה", נכתב בחזונה של תכנית הפעולה להיערכות לשינוי האקלים. בין תחומי ההתערבות של התכנית ניתן למצוא תחומים נרחבים כמו חקלאות, אנרגיה ומשאבי מים, אך גם תחומים ממוקדים יותר כמו תשתיות חופיות (שיושפעו מעליית פני הים), ניקוז וסחף (להתמודדות עם ריבוי השיטפונות) והיבטים גיאו-אסטרטגיים (התמודדות עם תמורות אזוריות כמו הגירה מסיבית). התכנית פועלת בכמה מישורים במקביל – הטמעת מדיניות, איסוף ידע והגברת המודעות. מידע רב ניתן למצוא במרכז הידע הישראלי להיערכות לשינוי אקלים, שהוקם כחלק מהתכנית.
חולשתו היחסית של השלטון המרכזי באוסטרליה והיעדר מנגנון תכנון מרכזי הביאו את ברנט וצוותו לחפש דרכים אחרות להיערכות להשפעות שינוי האקלים. הדרך שמצאו נגזרת מהצרכים של הנפגעים העיקריים משינוי האקלים – התושבים עצמם. "ניקח בתור דוגמה עיירת חוף קטנה", מסביר ברנט. "האפשרות להגן עליה מעליית פני הים באמצעות הקמת חומה אינה באה בחשבון, כי לפחות מחצית מתושביה יתנגדו לכך בטענה שלקחו להם את החוף. מצד שני, האפשרות לא לעשות דבר אינה על הפרק, כי ברור שקו החוף משתנה וההצפות מתרבות. לכן יש צורך בפתרון אלטרנטיבי.
"כשמדברים עם התושבים המקומיים, עולים מהם שני צרכים עיקריים: שיקבלו יחס הוגן ושוויוני, ושתהיה להם בחירה כיצד לפעול. בעלי עסקים, למשל, יגידו: לא אכפת לנו להזיז את החנות מהטיילת, בתנאי שכל החנויות יעברו למעלה הגבעה. אדם שחי על החוף יגיד: אני מוכן לעבור לפנים היבשת, בתנאי שהקהילה שלי לא תיפגע ויהיו לי אותן אפשרויות כלכליות כמו לאחרים.
"השאלה היא כיצד לגרום לאנשים להרגיש שהם מקבלים את מה שהם רוצים, בלי לעשות שינוי חד בחייהם. מה שעשינו במסגרת המחקר היה לזהות נקודות מפנה קריטיות בשינוי האקלים, שעליהן כולם מסכימים שיש להגיב. למשל, אם הכביש במרכז העיירה מוצף עשר פעמים בשנה, האם זה הרגע שבו צריך לעשות שינוי מהותי. לא שינוי מהקצה אל הקצה – אלא שינוי שיותאם למציאות. וכך יצרנו 'חלונות הזדמנות' להתערבות שתואמים את נקודות המפנה האלה.
"כמו כן, ניסינו ליצור כלים כלכליים להתמודדות עם שינוי האקלים. למשל – אם יש בית שנמצא על החוף, המדינה יכולה לקנות את הנכס מבעל הבית, ובינתיים להחכיר לו את הבית – ואז, בעתיד, כשייאלץ לנטוש את הבית, לא יהיה צורך בפיצוי של בעל הנכס. הרעיון מאחורי צעד כזה הוא לנקוט בפעולה שלא תטיל עלויות ישירות גבוהות על הציבור.
"כשמשלבים את הצעדים, אפשר לומר שבמצב שבו העיירה מוצפת עשר פעמים, והדבר מוסכם על התושבים, כל בית חוף שעומד למכירה ייקנה על ידי הממשלה, או שיוטלו עליו מגבלות בנייה. במקביל, הממשלה תתחיל לתמרץ את התושבים להעתיק את מקום מגוריהם לפנים היבשת על ידי מתן היתרי בנייה זולים יותר שם. כך לאנשים תהיה בחירה: הם יכולים לקנות בית חוף שמוטלות עליו מגבלות בנייה, או להעתיק את מקום מגוריהם למקום בטוח יותר. כפי שאמרתי, אנשים לא רוצים שיגידו להם שהם מוכרחים לעשות משהו – הם רוצים שתהיה להם בחירה, קצת כמו ילדים. לסיכום, זה בעצם תכנון אסטרטגי סביב נקודות מפנה קריטיות, והוא בנוי על הערכת הסיכונים שהציבור עצמו עושה. יש לזה היתכנות כלכלית, וזה מבוצע בשלבים לאורך זמן".
אפקט חגורת הבטיחות
דבריו של ברנט טומנים בחובם הבנה נוספת: בזמן שבישראל רוב הציבור אינו מודע להשלכות העתידיות של שינוי האקלים ובוודאי שאינו מקשר הרבה מאירועי מזג האוויר הקיצוני לתמורות ארוכות טווח וגלובליות, בחצי הכדור הדרומי השפעות שינוי האקלים הן כבר חלק מהחיים. "אין ספק שרמת המודעות להשפעות שינוי האקלים באוסטרליה גבוהה מאוד", מסכים ברנט. "היום יהיה קשה למצוא אדם שלא יוכל להסביר כיצד שינוי האקלים משנה את החברה האוסטרלית. בראיונות שערכנו בקרב אנשים אקראיים בשתי עיירות חוף, מצאנו ש-90 אחוז מהאנשים אומרים שהחוף ישתנה בגלל שינוי האקלים. יכול להיות שחלקם לא יגידו שהסיבה לשינוי האקלים היא פעילות האדם, אבל עדיין 90 אחוז יקבלו את העובדה ששינוי האקלים ישנה את חייהם.
"יותר מזה: המחקר שלנו הראה שגם את עשרה האחוזים הלא משוכנעים אפשר לשכנע בקלות שיש לנקוט במדיניות של ניהול סיכונים מושכל. אותו היגיון של אדם שמשוכנע שהמטוס שלו לא יתרסק אבל בכל זאת חוגר חגורת בטיחות פועל גם במקרה הזה: אפילו הלא משוכנעים בכל זאת מספיק מודעים בכדי להבין שלא לעשות כלום זה לא חכם".
לברנט יש מסר ברור מאוד לישראלים בהקשר הזה. "מדינה כמו ישראל, שיש לה קו חוף ארוך ואקלים ים-תיכוני, בהחלט עלולה להתמודד עם השלכות לטווח הארוך של שינוי האקלים על הפריון שלה, על בריאות הציבור ועל איכות החיים שלו. תל אביב היא בסך הכול עיר שבנויה על דיונה, והיא בוודאי תצטרך להתמודד בעתיד עם סוגיות שקשורות לעליית פני הים. הגירות האוכלוסייה הגדולות שמתרחשות במזרח התיכון מסביב משפיעות על המצב הביטחוני בישראל, ולכן לקיחת חלק בתהליכים של התמודדות עם שינוי האקלים הגיונית מאוד מבחינה פוליטית וחברתית".
אנשים לא מאמינים למדע
אחת הסיבות להיעדר הפעולה בהתמודדות עם שינוי האקלים נובעת מכך שהנתונים מוצגים פעמים רבות כמעורפלים ולא ודאיים. ברנט משוכנע שעם הזמן מדעני האקלים ילכו וידייקו את התחזיות שלהם, אך במקביל מסביר כיצד המודל שפיתח מייתר את הצורך בהערכות מדויקות. "מדע שינוי האקלים נוטה להסתכל על הדברים על ציר זמן: הים יעלה ב-40 סנטימטר ב-2050, ב-80 סנטימטר ב-2100, וכן הלאה. הנטייה הזו גורמת לקובעי המדיניות לחשוב שתהיה נקודה בזמן שאליה צריך לתכנן, וכמובן שנקודה זו יכולה לא להגיע לעולם, או להגיע ממש בשנה הבאה.
"יש כאן חוסר ודאות גבוה, ומה שאנחנו ניסינו לעשות הוא לנטרל את האלמנט של חוסר הוודאות ולתכנן לפי ההשלכות שמשפיעות על הגורמים המעורבים. אם לתושבים חשוב להיות יכולים לנוע בעיירה – צריך למנוע משיטפון או משריפה לעשות את זה. ואם זה קורה מספיק פעמים, מפעילים את השלב הבא בתגובה. לא משנה מתי יגיע השלב הבא, העיקר שזה מה שלאנשים אכפת ממנו, וזה מה שצריך להפעיל את המדיניות – לא איזשהו מדע מופשט. כי אנשים לא מאמינים למדע, המדע יכול לטעות, זה יכול לקרות במוקדם או במאוחר, ומה שחשוב זה לפעול לפי מה שחשוב לאנשים.
"המודל הזה זה לא מתיישב עם החשיבה המסורתית של קובעי המדיניות, שהיא להשקיע כסף בלנסות לפתור את הבעיות, ואז להמשיך הלאה. כך לא ייראה העתיד עם שינוי האקלים, ולכן אנחנו צריכים להתאים את המוסדות שלנו להתמודדות אתו. הסוד הוא להיות מוכנים לפעול באופן הנכון בזמן הנכון; לא לנסות לפתור את הכול מצד אחד, או לשבת בחיבוק ידיים מצד אחר. העקרונות האלה תקפים לכל התחומים – להתנהל בעתיד בצורה הוגנת ויעילה. אנחנו רק התחלנו להשתעשע בזה, אבל אנחנו חושבים שיש לזה פוטנציאל גדול".
ללמוד מישראל
בהתאם להשקפתו, היחס של ברנט להצלחה של הסכם פריז אמביוולנטי. "אני חושב שכל מדינה צריכה לתרום את חלקה להפחתת פליטות. בלי הפחתת פליטות, לא נוכל להתמודד עם השלכות שינוי האקלים, מפני שהן יהיו מאוד משמעותיות ומהירות. עם זאת, מבחינת תכנון מותאם לשינוי אקלים ברמה המקומית, די ברור שפעולה אסטרטגית מוקדמת היא יעילה הרבה יותר מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית, והתכחשות לשינוי האקלים או נקיטת פעולה מוגבלת רק תגדיל את המחיר שלו.
"בהולנד, למשל, הבינו שהגנה מפני עלייה בגובה פני הים היום היא קריטית, ושבעתיד יהיה מאוחר מדי. ואני חושב שזה נכון לגבי כל ההשפעות של שינוי האקלים: אם נתחיל מוקדם ונפעל בצורה אסטרטגית, נצליח לנהל הרבה מהסיכונים האלה. אם לא, זה עלול להיות מאוחר מדי, ובכל מקרה זה יהיה יקר מאוד".
אילו דברים חיוביים לקח ברנט מהביקור בישראל? מתברר שיש סוגיה אחת מהותית שברנט מרגיש שבה יש לאוסטרלים מה ללמוד מהנעשה כאן. "חשבתי שהאתגרים של משבר המים יהיו משותפים לאוסטרליה ולישראל, אבל נאמר לי שפתרתם את בעיית המים שלכם באמצעות התפלה. אם זה נכון, יש בכך לקח לגבי חשיבות התכנון המרכזי של מים. אני חושב שצורכי הביטחון של ישראל וגודלה של המדינה מאפשרים מנגנון יעיל של תכנון מרכזי, וזה משפיע גם על תחומים אחרים חוץ מהתחום הביטחוני. זה דבר שאין לנו באוסטרליה, ומונע מאתנו את הטיפול היעיל בבעיה הזאת ובבעיות אחרות".
בעקבות הכתבה ב"זווית", הסיפור פורסם ב-ynet
