גם בגיל 84, אחרי יותר משישים שנה של מחקרים ומאבקים למען הסביבה בישראל, עם ותק וניסיון שמעטים יכולים להתהדר בהם, פרופ' (אמריטוס) יורם יום-טוב לא עוצר לרגע; כותב עוד ספר ויוצא לעוד מאבק. בקרוב יוענק ליום-טוב פרס מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, במסגרת הוועידה השנתית ה-50 למדע ולסביבה שתיערך ב-6-7 ביולי באקספו תל אביב – הזדמנות פז לשבת לשיחה עם מי שלפי ועדת הפרס, "הארץ זרועה באתרים, בתי גידול ובעלי חיים שהוא לקח חלק פעיל ואף מכריע בשמירה עליהם והבטחת קיומם".

זו לא שיחת סיכום, בשום פנים ואופן: הבריאות עוד טובה והיד עוד נטויה. כבר בחודש הקרוב אמור להתפרסם ספר נוסף מאת יום-טוב, יחד עם פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה, שעוסק בשינויים שחלו בעולם החי בישראל במהלך 2.5 מיליון השנה האחרונות. מבחינת יום-טוב, מדובר בסגירת מעגל: "בתור ילד הייתי הולך לירקון לצפות בבעלי חיים ולאסוף אותם. כל כך רציתי לקרוא על הדברים האלה, אבל ספרים על טבע כמעט שלא היו. זה היה חסר לי מאוד. משמח אותי לתת את ההזדמנות הזו לכל ילד בישראל שרוצה לקרוא היום על בעלי חיים". מאז יצא לפנסיה פרסם יום-טוב סדרת ספרים ידידותיים לקריאה על מינים ישראליים אייקוניים, כמו הצופית הארץ ישראלית, הצבי, היעל, ואפילו העטלף.

בין השאר, כיהן יום-טוב, מאוניברסיטת תל אביב, כראש המחלקה לזואולוגיה, וכמנהל המכון לחקר שמירת הטבע (שניהם באוניברסיטת תל אביב). הוא כיהן כיו"ר החברה לזואולוגיה בישראל וישב בחבר הוועדים המנהלים של החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. יום-טוב פרסם כתריסר ספרים ומאות מאמרים, תיאר ותיעד בעיקר את עולם החי של ארץ ישראל, אבל גם של מקומות נוספים בעולם (מאוסטרליה ועד אמריקה הדרומית), דרך מגוון מסחרר של בעלי חיים – זוחלים, יונקים, ציפורים ורכיכות. ויחד עם כל אלה, ההישג הגדול ביותר שלו, מבחינתו, הוא עשרות תלמידי המאסטר והדוקטורט שהנחה לאורך השנים ושכיום משמשים בעמדות בכירות באקדמיה ובארגוני שמירת טבע. הוא זוכר כל אחת ואחד מהם בשם.

לא רק את תלמידיו, גם את מוריו זוכר יום-טוב. היה לו המזל ללמוד אצל שניים מהמייסדים והמנהיגים של התנועה לשמירה על הטבע בישראל – פרופ' היינריך מנדלסון, ממקימי אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' אמוץ זהבי, ממייסדי החברה להגנת הטבע. "שניהם", אומר יום-טוב, "לימדו אותי לא רק מדע אלא גם מהי שמירת הטבע. הם השפיעו עלי רבות בעניין המחויבות לטבע. תמיד חשבתי שתפקידו של כל אדם הוא לתרום לרווחה של החברה, ומתוך הנושאים הרבים שאפשר לתרום בהם – תחום הטבע הכי משך אותי, מאז ומתמיד".

תחושת הפליאה לא נחלשה

כשיום-טוב נשאל מה משך אותו למקצוע של חוקר טבע, הוא מזכיר תקופה שבה אפילו תל אביב, שבה גדל, הייתה מוקפת שדות ופרדסים. "נולדתי בסוף 1938 והדירה הראשונה שגרתי בה הייתה ברחוב שלמה המלך 85, מול פרדס. במשך שנים אחר כך עוד היה אפשר ללכת ברגל עד הירקון ובקושי לראות בתים בנויים", הוא מספר.

"תמיד נמשכתי לטבע. כבר כתלמיד בבית ספר עממי הייתי יוצא לטיולים רגליים שבהם הייתי הופך אבנים ומחפש בעלי חיים, זוחלים, דו-חיים, ולוקח אותם הביתה – מה שאמי לא כל כך אהבה. מאוחר יותר, את עבודת הדוקטורט שלי עשיתי על שבלולים, ואיך הם שורדים במדבר. כחניך בתנועת הנוער "המחנות העולים" המשכתי לטייל רחוק עוד יותר. לא ידעתי בדיוק מה מושך אותי לטבע", אומר יום-טוב, "וגם עכשיו אני מתקשה להגיד בצורה פסקנית. אני חושב שהדבר הראשון הוא האסתטיקה של הצמחים ובעלי החיים, והקשרים ההדדיים בין בעלי החיים לצמחים ובינם לבין עצמם". הוא מעיד שאותה תחושת פליאה שחש כילד לא קהתה כהוא זה. "להפך, האהבה שלי לטבע רק התגברה", אומר חתן הפרס למפעל חיים, "אחד הדברים הנפלאים ביותר הוא לטייל בארץ ולראות את השינויים העונתיים שחלים בעולם החי ובטבע בישראל, גם במהלך השנה וגם לאורך שנות חיי".

המאבקים הרבים שאותם יזם והוביל יום-טוב נפרשים על קשת רחבה של נושאים. "אחת הדוגמאות", מספר פרופ' רון מילוא, יו"ר הוועד המנהל של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, "היא השמירה על הגלבוע, בחלקו שמורת טבע, מפני יישוב שרצו לבנות עליו, בתחילת שנות האלפיים. כולנו לוקחים היום כמובן מאליו את העובדה שאפשר לנסוע להר, לבלות בו ולראות את הפריחה של האירוסים. פרופ' יום-טוב הוא שילוב של אקדמאי חוקר שגם משתמש בידע המדעי בשביל לשמור על הטבע ולפנות לציבור ולמקבלי ההחלטות – מודל לחיקוי עבור כולנו".

פעולה נוספת שהוביל יום-טוב בתחילת שנות התשעים הביאה לצמצום הרעלות פגרים על ידי חקלאים ברמת הגולן, שרצו להרעיל את הזאבים והתנים שפשטו על העדרים והשדות – אולם "על הדרך" כמעט וגרמו לאסון אקולוגי כשפגעו בטורפים אחרים, חלקם נדירים כגון נשרים ועופות דורסים. "שוש אשכנזי ז"ל, סטודנטית שלי, בדקה ומצאה שבמקום לאסוף את הפגרים של בעלי חיים שמתו במהלך הגידול, כפי שהם חייבים לעשות על פי חוק, החקלאים זרקו אותם בשדה. עודפי מזון כאלה גורמים להתרבות טורפים שגורמים לנזקים לחקלאים. עמית דולב, סטודנט שלי (היום ד"ר עמית דולב, רשות הטבע והגנים), שכנע את משרד החקלאות לשכור רכב שאוסף את הפגרים מהשטח. "אומנם קשה למדוד את כמות ההרעלות שנמנעו", אומר יום-טוב, "אבל ודאי שמספרן פחת בהרבה".

יום אחד, בזמן עבודת הדוקטורט שלו על הישרדות שבלולים במדבר, "באו אלי אנשי שדה בוקר ואמרו – שמע, אתה אולי מתעסק עם שבלולים, אבל לנו יש בעיית חוגלות, שגורמות נזקים עצומים לגידולי החיטה והאפרסקים". החקלאים, הוא מספר, תכננו להרעיל את החוגלות. "אמרתי להם: 'חס וחלילה!' יכול להיות שצריך להקטין את גודל האוכלוסייה אבל לא ככה. צריך לפתח שיטה לסילוק החוגלות שהתרבו, מבלי לגרום לנזק סביבתי נוסף מהרעלה משנית".

"במשך כמה ימים", מספר יום-טוב, "עקבתי אחרי החוגלות. מצאתי שהן ישנות בגבעות ויורדות לשדות כדי לאכול זרעים, ושבדרכן הן עוברות במטעים וגורמות לנזקים גדולים". יום-טוב והחקלאי, באישור רשות הטבע והגנים, פיזרו גרעינים עם חומר הרדמה במסלולן של החוגלות, ואז אספו ופינו אותן משם.

בעיה נוספת שפתר יום-טוב בצורה יצירתית שחוסכת הרג בעלי חיים, היא הקטנת הנזק שגרמו נקרים בניקוב צינורות השקיה וקווי טלפון. יחד עם הסטודנטית לשעבר, והיום פרופסורית, ענת ברנע, הם גילו שצביעה של הצינורות בצבע צהוב מרתיעה את הנקרים ומקטינה את הנזקים.

בנוסף, הוביל בשנת 2000 יום-טוב סקר מדעי שהראה את נזקי הציד מצד פועלים תאילנדים שעוסקים בחקלאות, ופתח בקמפיין ציבורי שהגיע לכנסת ושהביא להוספת 5 משרות פקחים שמטרתם להקטין את הנזק ולחנך את הפועלים בדבר האיסור על ציד. כל אלה הם רק מספר דוגמאות.

ביררתי, ארגנתי, נאבקתי, שיניתי

למרות שיצא לפנסיה לפני יותר מעשור, לא פסק יום-טוב ממאבק למען הטבע, לעיתים גם בנושאים שנויים במחלוקת. לפני כשלושה חודשים קרא כתבה בעיתון וזו הניעה אותו לפעולה. "כמה חברי כנסת ניסו להעביר חוק שמטרתו להפסיק את הירי בכלבים משוטטים. הרעיון היה שיתחילו לתפוס אותם, לעקר ולסרס אותם ולשחרר אותם חזרה לטבע", הוא מספר.

כלבים משוטטים גורמים לנזק ניכר לחיות הבר ואף לבני אדם. "הכלבים המשוטטים טורפים צבאים, יעלים, יחמורים, ארנבות ועוד, ותוקפים בני אדם. תפיסה לצורך סירוס ושחרור היא דבר שלא עובד, כי אם מסרסים פחות מ-70 אחוז מהאוכלוסייה אין לפעולה הזו כל משמעות. ביררתי מי היוזמים של החוק, דיברתי עם חברי כנסת ועם משרדי ממשלה שונים, ארגנתי קבוצה של מדענים שהתנגדה למהלך והצלחנו לעקור לפחות חלק מהשיניים של החוק הזה".

מאבק אחר שלו, שלא נושא פרי (בינתיים) נוגע להתעלמות מחובתם החוקית של השרים להגנת הסביבה, שלא ממנים את כמות מדעני הסביבה הנדרשת למליאה שמנהיגה את רשות הטבע והגנים (במקום 7, הכמות המצוינת בחוק, כיום יש רק מדען אחד מכהן במליאה לפי אתר הרשות).

"כבר שנים שאני מנסה להזיז את העניין הזה אבל לא מצליח", הוא מספר. "מוכרחים לנהל את הטבע ואין במליאת רשות שמורות הטבע את מספר המדענים שכתוב בחוק כדי שינחו את הרשות בדרכה. עד כה כל המאמצים שלי, כולל מכתבים למבקר המדינה ולשרים, העלו חרס".

"חובתנו המוסרית, כאנשים שחוקרים ומעריכים את הטבע", מסכם יום-טוב את האני מאמין שלו, "היא להשקיע זמן וידע בלהגן על הטבע ולשמור עליו", הוא אומר. "אני חושב שהצלחתי להנחיל את תחושת החובה הזאת לרבים מהסטודנטים שלי".