במשך אלפי השנים האחרונות הסתמכו הציביליזציות האנושיות יותר ויותר על תשתיות מים "אפורות”. אין קשר ל"מים אפורים"; הכוונה היא לתשתיות מעשה ידי אדם אשר מטרתן להסיט, לשאוב, לנקז ולאגור מים. דוגמאות לא חסר, החל ממערכות המים של שומר ובבל, דרך האקוודוקטים הרומיים וכלה בתעלות ההשקיה המבוטנות, הסכרים, המאגרים, צינורות המים וצינורות הניקוז המודרניים.
השימוש במילה "אפור" נובע מחומר הבנייה הנפוץ לתשתיות אלו, שהוא הבטון האפור. בנייה של תשתיות מים "אפורות" אפשרה לאדם לעלות ברמת התחכום והצפיפות של מערכות המים. שיפור היכולות אפשרה להוביל יותר מים ליותר תושבים בשטחים מצומצמים (בערים) ולנקז יותר ביוב מהם. ללא מערכות מתוחכמות אלו, בטכנולוגיות הקיימות, לא ניתן היה לבנות ולתכנן ערים צפופות כל כך, כמו שנבנו במאות האחרונות.
עם זאת, תשתיות "אפורות" אלו יקרות מאוד, לא עמידות במיוחד, דורשות תחזוקה רבה, צורכות משאבים רבים ואינן מטפלות בכל צורכי המים שלנו. נוסף לכך, תשתיות "אפורות" פוגעות פעמים רבות בתהליכים ביופיזיים אשר דרושים לקיום האנושי ולקיומן של המערכות האקולוגיות. למשל, סכרים טובים ליצירת מאגרי מים זמינים לשימוש האדם וגם לייצור חשמל, אבל הם גורמים להרס נהרות על המערכות האקולוגיות והדגה שלהן, ואף לאיבוד מים מוגבר (כמות המים שבהם נעשה שימוש בפועל על ידי האדם קטן מכמות המים המתוקים אשר אובדים באידוי ממאגרים).
חזרה לתשתיות "ירוקות"
במשך רוב רובו של קיום של המין האנושי, הסתמך האדם על תשתיות מים "ירוקות" לניהול המים שלו. תשתיות מים "ירוקות" הם נחלים, נהרות, קרחונים, שלגים, מעיינות, יערות, אוקיינוסים, מישורי הצפה, אגמים וביצות. בעזרת תכנון קפדני, ניתן לשלב מחדש (או לשמר) תשתיות מים "ירוקות" לצד תשתיות מים "אפורות" – כדי להשיג ניהול מים אופטימלי, חסין לפגעי מזג האוויר או לרעידות אדמה ושמאפשר קיום מערכות אקולוגיות במקביל לאדם.
שילוב של שטחים פתוחים בשטחים עירוניים, כמו למשל גינות לחלחול מי גשם בנוסף או במקום רשת צינורות הניקוז העירוניות, הוכחה כזולה יותר, יעילה יותר וחסינה בפני תקלות יותר לעומת מערכת המסתמכת על ניקוז מי גשם בצינורות בלבד (בפורטלנד שבארה”ב, למשל). בנוסף, מערכת ירוקה כזו טוענת את מי התהום במים יקרים.
התחשבות במישורי הצפה של נהרות מאפשרת קיום של מערכות אקולוגיות מגוונות, תוך מניעת אבדן חיי אדם ונזקים כספיים עצומים בעת הצפות. בניית סוללות כנגד הצפות לאורך נהרות גורמת לתחושת ביטחון מופרזת ולבנייה של בתים קרוב לנהר. ככל שנבנות יותר סוללות, פחות מים יכולים לצאת מהנהר אל מישורי ההצפה הטבעיים שלו, מה שגורם להצפות קשות יותר במורד הזרם וכן מגביר את הסיכון לפריצת סוללות ולהצפת אזורים אשר נחשבו בטוחים מהצפות.
בארץ, ייבוש אגם החולה לטובת מיגור הביצה ופינוי שטחים חדשים לחקלאות הרס תשתית מים ירוקה ששימשה לניקוז, לסינון ולמניעת הצפות בעמק החולה (וגם הייתה בית לערכות אקולוגיות שלמות). התוצאה שהתקבלה הייתה אדמות חקלאיות גרועות, שריפות כבול תת-קרקעיות וזיהום של הכנרת. מומלץ כי תכנוני תשתיות מים עתידיות יקחו בחשבון גם תשתיות מים ירוקות.
