אזרחי ישראל אינם אדישים. בשנים האחרונות הם יצאו למאבקים בגזענות, למען זכויות הפרט, למען שוויון זכויות ונגד השחיתות השלטונית. המשותף למאבקים אלו הוא חוסר יכולתם לנסח תביעה סקטוריאלית מוצדקת במונחים של אינטרס ציבורי רחב. הסיבות לכך נעוצות בתרבות ובשיח הפוליטיים בישראל ובתפיסה צרה של אזרחות פעילה כהתגייסות נושאית.
גם מאבקים בתחום הסביבה הם לרוב נושאיים או מקומיים (עמק ססגון או עמק הצבאים, למשל). הדבר אינו מוריד מערכם, אך הם כשלו בהצבתם בתוך הקשר חברתי וסביבתי נרחב. למאבק במתווה הגז היה פוטנציאל לחבר סוגיות שונות, והדבר נעשה במידת-מה, אך מהסיבות הנ"ל קשה היה לחבר את ההעדפה הבוטה של אינטרס כלכלי צר ואת קבלת ההחלטות תוך הפרת מנהל תקין עם הכישלון הקולוסאלי בניסוח מדיניות אנרגיה שתהיה רלוונטית למציאות בישראל ולמחויבויות הבינלאומיות שלה.
על ישראל מאיים, כמו על העולם כולו, משבר חוצה סקטורים ואינטרסים, שמפר כבר כעת את האיזון הסביבתי, החברתי והכלכלי באלימות גוברת והולכת: משבר האקלים. אולי משום שמשבר האקלים כה רחב, חסר קשר לקבוצה ספציפית, ושאינו נתפס כאיום קונקרטי, הוא לא מצליח לעלות על סדר היום החברתי-פוליטי. אולם הציבור לא יכול עוד להישאר אדיש אליו.
את העובדות התומכות בעצם קיומו של משבר האקלים ובהתעצמותו אי-אפשר להפריך. הסיכון שהוא מציב בפני האנושות מתרחש מדי יום באסונות טבע: ההצפות בוונציה ושריפות הענק באוסטרליה הן דוגמאות מהימים האחרונים ממש. המחלוקת, לכאורה, על היקפה של הקטסטרופה מועלית מצד תומכי תיאוריות קונספירציה או סוכני בורות ומצד אלו המנצלים את חוסר היכולת להבחין במציאות מבעד לשיח, לטובת הון פוליטי ואינטרס כלכלי קצר-טווח.
על פי סקר בבריטניה, מרבית המצביעים הצעירים (כ-75 אחוז מקרב בני 25-18) רואים במשבר האקלים את הגורם שישפיע ביותר על הצבעתם בבחירות הקרובות ורוב הנשאלים מסכימים כי זהו הנושא החשוב ביותר שבפניו ניצבת האנושות כיום (תוצאות דומות נרשמו גם במדינות אחרות). לעומת זאת, מכון המחקר של ארגון פְּיוּ מצא כי הציבור בישראל רואה במשבר האקלים לכל היותר איום מינורי.
המודעות לאיום מובילה לתמיכה ציבורית ולצעדים בשטח של מקבלי ההחלטות: יותר מ-60 מדינות התחייבו להגיע לאפס פליטות נטו עד 2050, ופליטות גזי החממה שלהן יקוזזו באמצעים טכנולוגיים, סחר פחמן, ספיחה (למשל, נטיעת עצים) ועוד. אפילו לשכת המסחר האמריקאית – ארגון לובי של עסקים שעד לאחרונה דגל במדיניות הכחשת שינוי אקלים עקבית – שינה את גישתו וקרא לשיתוף פעולה בין-מגזרי במלחמה במשבר האקלים.
זאת ועוד, כאשר הממשל הפדראלי של טראמפ נוטש את הסכם פריס ונוקט מדיניות לטובת סקטור האנרגיה המיושן, נוקט השלטון המקומי (לצד המגזר העסקי) צעדים עצמאיים וארוכי טווח כדי לקדם מדיניות הפוכה (כך, למשל, למעלה ממאה ערים ומחוזות התחייבו לקדם אפס פליטות). בישראל, היעדרו של משבר האקלים מהשיח הציבורי מקרין גם על מדיניות השלטון המקומי. וכך, רק לאחרונה ראשת עיריית נתניה ביטלה נתיבי תחבורה ציבוריים וראשת עיריית חיפה קידמה הרחבת שדה תעופה, שני צעדים שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניות אקלים רצויה.
כדי להילחם במשבר האקלים באופן אפקטיבי, יש לשנות את כיוון הפיתוח הכלכלי ואת ניהול הנכסים הלאומיים כגון חקלאות ובריאות הציבור. יותר מכול, יש לתפוס אחרת את מהות האיומים הקיומיים שישראל ניצבת מולם: לא רק רקטות ומנהרות, אלא גם שינוי האקלים.
נושאים אלה ורבים אחרים עלו לדיון בוועידת האקלים הישראלית ה-4, שעסקה בהיבטים שונים, מקומיים וגלובליים, של משבר האקלים. אולם, כדי שהדיבורים יהפכו למעשים, צריך שמישהו יקשיב לקולות הבאים משם ומרחבי העולם.
