שריפת פסולת אינה פתרון חדש בארץ

בנקודה זו תהיה לרבים הפתעה היסטורית. שריפת פסולת עירונית מבוקרת הייתה השיטה לטיפול באשפת העיר ירושלים עוד לפני קום המדינה. כאשר כבשה בריטניה את ירושלים בדצמבר 1917, נכנסו כוחותיה לעיר בתחושת קודש והוד. למרבה אכזבתם הם מצאו עיר ענייה, אומללה ומלוכלכת. לאור מעמדה המיוחד של העיר, השלטונות הבריטים החלו מייד בפיתוח וטיפוח העיר. כך עסקו חיילים ופקידים בריטים בניקיון ירושלים, בעוד מלחמת העולם הראשונה נמשכה בצפון הארץ.

כשהמלחמה תמה, והחיים האזרחיים שבו לסדרם אט-אט, נדרש השלטון הבריטי לאותה השאלה הרלוונטית גם כיום: מה לעשות עם אשפת העיר? במהרה הובן שאין להמשיך בשיטה הישנה של זריקת הזבל אל הוואדיות סביב העיר. השלטון הבריטי, שנסמך על ניסיון רב שנים בניהול ערים שונות בבריטניה וברחבי האימפריה הבריטית, הביא את הפתרון המתקדם ביותר בזמנו: משרפת אשפה. פתרון זה נחשב לפתרון הסניטרי המתקדם ביותר שביכולתו "להעלים" את האשפה והסכנה הבריאותית הטמונה בה. כך נבנתה משרפת האשפה הראשונה בארץ, בחלקו העליון של ואדי קדרון.

צילומים בני מאה שנים של המתקן הירושלמי מעידים על מבנה פשוט שהכיל מספר תנורי שרפה אנגליים של חברת האחים מלדרם (Meldrum Brothers) ומציגים את הפועלים שגרפו לתנורים את האשפה שהובאה בעגלות רתומות לסוסים ולחמורים. בשונה ממתקני שריפת הפסולת המתקדמים בימינו, המצוידים בסולקני מזהמים ובמכשור לניטור ולפיקוח על זיהום האוויר, הפרט הבולט ביותר במשרפת האשפה של ירושלים היה ארובת פח פשוטה שממנה התמרה עננת עשן שלבטח לוותה בריחות לא נעימים.

אל לנו לטעות ולהסיק מהצילום כי המתקן היה מוקף בשממה, שכן הצלם ניצב בגבו אל חומות העיר העתיקה ושער האריות. מאחר שהעיר גדלה במהירות, הפך מיקום זה במהרה לבעייתי. לפיכך נבנתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת משרפת פסולת חדשה וגדולה בהרבה, שמשאיות האשפה פרקו את תכולתן היישר לתוכה מדי יום. המיקום החדש שנבחר היה בקצה גבול השיפוט העירוני, כקילומטר מהכפר שועפת (כיום במתחם הדיפו של הרכבת הקלה). משרפת האשפה של ירושלים פעלה לכל אורך תקופת המנדט ואף אחריה. לאחר קום המדינה, כאשר ירושלים הייתה חצויה, נותרה המשרפה בצד הירדני של העיר. לפיכך עיריית ירושלים הישראלית נאלצה לחפש פתרונות חדשים לטיפול בפסולת, שלבסוף הושלכה במזבלה, בעוד משרפת האשפה המשיכה לשרת את עיריית ירושלים הירדנית.

ובמדינת ישראל? במשך שנים ארוכות נזנח פתרון שריפת האשפה ובניית מתקני השבת אנרגיה. תחת זאת שוב ושוב נבחר הפתרון הזול של השלכת האשפה במזבלות, ששוכללו בשנות ה-90 של המאה העשרים למטמנות סניטריות. חשוב לציין שהשבת אנרגיה אינה הפתרון האידיאלי, אלא האופטימאלי מבין החלופות הקיימות. פתרון אידיאלי הוא קידום תמריצים לצמצום כמות האשפה, עידוד שימוש חוזר, הפרדת פסולת אורגנית וזכוכית במקור ומחזור מקומי בהתאם לתנאי השוק הישראלי הקטן. אולם גם לאחר כל הפעולות הללו, אחוז ניכר מהפסולת יישאר ויהיה צריך למצוא לו פתרון. לכן, בין הטמנה להשבת אנרגיה, יש לברך על המגמה הנוכחית. טוב מאוחר מלעולם לא.

ד"ר ירון בלסלב הוא היסטוריון סביבתי, עמית מארי קירי באוניברסיטת סטוונגר, נורבגיה. המחבר מבקש להודות לפרופ' עודד מיוחס על עזרתו באיתור מקום המשרפה הראשונה בירושלים.