תחנת אוטובוס בדרך בגין, תל אביב. אוגוסט 2025. צילום: עדי ויינברגר
קמת בבוקר, התארגנת לעבודה, יצאת מהבית, הלכת ברחוב הראשי לכיוון תחנת האוטובוס או הרכבת והחום הכה בך מכל עבר: מהמדרכה, מקירות המבנים, מהאוויר. הצל כמעט שאיננו: אין עץ, אין סככה ואין הגנה מהשמש. מיהרת והזעת. למחרת – אותו דבר וגם ביום שאחריו. עד שבשלב מסוים, בלי לומר זאת במפורש, בחרת ברכב הממוזג – גם אם זה אומר לעמוד שעה בפקק. כי כשאין צל, גם הדרך הקצרה ביותר לתחנת האוטובוס הופכת לאתגר יום-יומי. צל הוא לא רק עניין של נוחות אלא תנאי הכרחי לניידות עירונית. בלעדיו ההליכה ברגל מתייתרת, ההמתנה לתחבורה הציבורית הופכת בלתי נסבלת והרכיבה על אופניים כמעט בלתי אפשרית. וכך, כל צומת לא מוצל וכל תחנת אוטובוס חשופה דוחפים אותנו צעד נוסף לעבר הרכב הפרטי, אל הכבישים הפקוקים ואל האוויר המזוהם.
התשתית שנשכחה
"יותר ויותר אנשים מפסיקים ללכת ברגל או לרכוב על אופניים בקיץ", אומרת יעל דורי, אדריכלית נוף ומתכננת ערים, ראש תחום תכנון ב'אדם טבע ודין'. "כשאין צל, המרחב הציבורי הופך לנגיש פחות. זו לא שאלה של נוחות אלא של נגישות ושל בטיחות", היא מסבירה.
מים, חשמל, מדרכות ותחבורה ציבורית נתפסים כתשתיות בסיס, אבל צל? נראה שמבחינת מדיניות התכנון בישראל הוא עדיין לא שם. דווקא כשאנחנו חווים יותר ויותר גלי חום, ההצללה נדחקת לשוליים. "מדיניות התכנון כיום לא מתייחסת לצל כאל תשתית לכל דבר", מדגישה דורי. לדבריה, אף שיש להצללה חשיבות רבה כחלק מהיערכות למשבר האקלים, היא כמעט שלא נשקלת בהליכי התכנון והפיתוח. התפיסה הרווחת היא שצל פירושו עצים בלבד ואין שילוב של פתרונות מבניים, פתרונות מלאכותיים ופתרונות דינמיים כחלק מהתכנון הכולל. לתשתיות המים, החשמל והביוב יש מערכת תקנים קשיחה. לעצים ולפתרונות הצללה אחרים אין תקנים וכך, גם בעידן של משבר אקלים, ההצללה נותרת "מותרות" במקום להיות רכיב יסוד בתכנון העירוני. דורי מדגישה כי מערכת התכנון סובלת מנוקשות ארגונית: היא נצמדת להרגלים קיימים ומעדיפה לא להכביד על יזמים. התוצאה היא היעדר הנחיות שמחייבות הצללה, היעדר כלים ליצירת הצללה וחוסר מודעות שמנציח את הפער.
הפגיעה בחוסר ההצללה חמורה במיוחד עבור ילדים ונוער, קשישים ואנשים עם מגבלות – אלה אוכלוסיות שתלויות במרחב הציבורי יותר מאחרים. מעבר לכך, הצל משפיע גם על הבריאות שלנו. "הצל מפחית חשיפה לקרינת שמש ומסייע במניעת סרטן עור, עצים משפרים את איכות האוויר וממתנים בעיות נשימה", מסבירה דורי. נוסף על כך, נוכחות אנושית במרחב הציבורי מחזקת תחושת ביטחון. "כשאין צל, אנשים פשוט לא יוצאים החוצה. זה פוגע בפעילות הגופנית ובמפגשים החברתיים שמתרחשים במרחב הציבורי", היא אומרת.
יותר מ-70 אחוז מהרשויות לא מיישמות תוכניות הצללה באופן מספק. צילום: Pixabay
צל בהוראת המבקר
בחודשים האחרונים נדמה שהמערכת מתעוררת. דו"ח מבקר המדינה שפורסם ביולי קבע נחרצות: יותר מ-70 אחוז מהרשויות לא מיישמות תוכניות הצללה באופן מספק. רבות מהן אפילו לא מודדות את היקף הצל בשטחן. רבים מהעצים שנשתלים נכרתים או מתים בתוך שנים ספורות בעקבות היעדר פיקוח, היעדר תחזוקה ובגלל שתילה בקרקע ירודה או ליד תשתיות קיימות שמגבילות את צמיחת השורשים ואת התפתחות העץ. ביולי האחרון הונחה הצעת חוק שמבקשת להפוך את הצל מדרישה רופפת להוראה מחייבת: כל תוכנית בנייה תידרש לכלול נספח הצללה וליישם לפחות 50 אחוז הצללה במרחב הציבורי. הרשויות יחויבו להכין מסמך הצללה עירוני, לבצע סקרים ולמנות אחראי לנושא. החוק גם מבקש להעניק עדיפות לשימור עצים בוגרים וכן לקבוע כי לא יינתן טופס 4 למבנים חדשים אם השטחים הציבוריים שצמודים להם והגישות אליהם אינם עומדים ביעדי ההצללה.
כדי שהשינוי יקרה בפועל, מציעה דורי שלושה צעדים מיידיים: מיפוי צל קיים בשטחי רשות מקומית, קביעת יעדים ונתיבים להשלמת רשתות מוצלות ומינוי אחראי הצללה בכל רשות – בעל מומחיות רלוונטית, שיפעל מדי שנה למימוש עוד חלק בתוכנית ההצללה היישובית. צעדים אלה, יחד עם דרישה לאכיפה ולתחזוקה, יהפכו את ההצללה לכלי יעיל להתמודדות עם משבר האקלים ולקידום חוסן חברתי ושוויון מרחבי.
אסטרטגיה להצללה
במקביל צומחות יוזמות מקצועיות בתחום ההצללה העירונית. מחקר של ד"ר אור אלכסנדרוביץ', ד"ר דניאל רוזנברג ופרופ' דוד פרלמוטר, שנעשה בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הציע שיטה מבוססת נתונים לתיעדוף הצללה לצורך עידוד שימוש בתחבורה ציבורית על בסיס עומסי חום. כלומר, לפתח הצללה ברחובות מרכזיים שמובילים לצירי תחבורה ציבורית. עיריית רעננה, למשל, אימצה קו דומה וגיבשה "תוכנית אסטרטגית להצללה וקירור באמצעות עצים", עם יעד שאפתני: 70 אחוז מהמדרכות ברחובות מרכזיים יהיו מוצלות עד 2040. העירייה כבר החלה בביצוע צעדים ראשונים כמו מיפוי של בורות ריקים שמיועדים לשתילה של עצים.
עם זאת, הצלחת התוכניות והיוזמות תלויות פחות בהקצאת תקציבים ויותר במחויבות ובמינוי אחראי מתמחה. התקציב אינו המכשול היחיד: עלות הנטיעות נמוכה לעומת תשתיות אחרות כמו פינוי פסולת או חינוך. הבעיה הנוספת היא בהיעדר איוש מומחה ברשות המקומית שהצללה עירונית היא תחום ההתמחות והאחריות הייעודית שלו. ללא מחויבות מתמשכת וללא ניהול מקצועי, גם מהלכים מתקדמים כאלה עלולים להישאר על הנייר בלבד.
לא כל הרשויות מסוגלות לספק הצללה במידה שווה. הרשויות החזקות מצליחות להקצות תקציבים, לשלם לייעוץ ולתחזק עצים ופתרונות הצללה, בעוד שהחלשות נותרות מאחור. לעיתים זה קורה מחוסר מודעות ולעיתים פשוט כי אין להן את המשאבים וכוח האדם. אך גם רשויות מבוססות עלולות להיתקל בקשיים. הסיבה לכך ברורה: בהיעדר חוק מחייב וכלים לאכיפה, גם יוזמות מתקדמות נותרות לעיתים על הנייר.
כדי לשנות את המצב, נדרשת מדיניות מחייבת שמבטיחה צל גם באזורים מוחלשים. במקומות שבהם דרוש מענה מיידי כמו תחנות אוטובוס, שבילי גישה לבתי ספר וכיכרות – לא ניתן להסתפק בעצים צעירים. כאן נדרשים לשלב פתרונות הצללה מלאכותיים כמו פרגולות וסככות לצד שתילת עצים בוגרים ומתוחזקים. אומנם הם מספקים מענה מיידי אבל אינם חפים מבעיות: ההשקעה הראשונית גבוהה, הם דורשים תחזוקה מתמדת ובחירה לא נכונה של חומרים עלולה דווקא להחמיר את אפקט איי החום. בלי חשיבה מערכתית ותקצוב לטווח ארוך, גם הפתרונות האלה עלולים להפוך לטלאי זמני במקום לתשתית אמיתית.
מתוכניות על הנייר למרחבים מזמינים
ההיסטוריה התכנונית בישראל מלמדת: בין הצהרות ליישום – הדרך ארוכה. מסמכים רשמיים ומחקרים לא יצלו את הרחובות אלא תקנים מחייבים, אכיפה וכלים להצללה איכותית.
בסופו של דבר, המציאות פשוטה: בלי צל, הרחוב מאבד את מקומו כמרחב של אנשים, עוד ועוד מדרכות יישארו רותחות וריקות בזמן שהכבישים יתמלאו במכוניות ממוזגות ובפקקים אין-סופיים. "העלות של אי-הצללה גבוהה הרבה יותר מההשקעה בהצללה. היא מתבטאת בבריאות הציבור, בהיעדר פעילות גופנית, בשימוש יתר ברכב פרטי ובהחמרת האי-שוויון. צל הוא לא קישוט אלא תנאי הכרחי לתפקוד המרחב הציבורי", מסכמת דורי.
