חשבון הנפש הסביבתי צריך להתחיל גם ברמה האישית, בשינוי האופן שבו אנחנו משתמשים במשאבים. צילום: unsplash
ביום כיפור רבים מאיתנו עוצרים ומפנים מבט פנימה. אלא שלעצירה הזו יש משמעות נוספת, שלא תמיד חושבים עליה: ביום שבו הכבישים מתרוקנים ממכוניות, השמים מתרוקנים מכלי טיס, מפעלים מושבתים ורובנו מפסיקים לעבוד, גם העולם שסביבנו מקבל מעין יום מנוחה. האוויר מתנקה, הרעש שוכך ופחות מזהמים נפלטים אל הסביבה. בתוך השקט הזה כדאי לחשוב לא רק על האנשים שבהם פגענו, אלא גם על הסביבה שבה אנחנו חיים ולשאול: על מה יש לנו לבקש סליחה מהסביבה?
העצירה הזאת מגיעה בתקופה שבה נדמה שהעולם עצמו מתקשה לעצור. משבר האקלים כבר אינו איום עתידי תיאורטי, אלא מציאות שהשפעותיה מורגשות ביותר מקומות ובדרכים שקשה להתעלם מהן: שיטפונות קטלניים פגעו בנפאל, גלים חוזרים ונשנים של אירועי חום קיצוניים פקדו חלקים נרחבים באירופה ושריפות ענק ממשיכות להכות באזורים שונים בעולם. וגם בישראל, משבר סביבתי שנראה בתחילה רחוק ותיאורטי הפך לאחרונה לבעיה מוחשית אחרי שמיקרו־אצות גרמו להשבתה של מרבית מתקני ההתפלה במדינה וירידה בזרימת הנחלים במקביל לעלייה בטמפרטורה של גופי מים הביאה לשגשוגה של האמבה נגלריה פאולרי ("אמבה אוכלת מוח") בכנרת.
אקלים משתנה ומינים נכחדים
כשמבקשים מד"ר יובל ארבל, סמנכ"ל עמותת צלול, לחשוב על הסביבה במונחים של סליחה, יש לו לא מעט דברים להצביע עליהם. כמי שעוסק בסביבה ביום־יום ומכיר מקרוב את תמונת המצב הכללית, הוא מתאר מציאות שבה כמה משברים סביבתיים מתרחשים בה בעת ומזינים זה את זה. "הבעיה הכי גדולה היא ללא ספק משבר האקלים", הוא קובע ומתאר את ההתחממות הגלובלית ואת ההתגברות של אירועי האקלים הקיצוניים: מסופות והוריקנים ועד שריפות ובצורות.
אבל לדבריו, זהו רק חלק מהתמונה. "אובדן המגוון הביולוגי הוא בעיניי הבעיה הסביבתית הגדולה השנייה", הוא אומר, ומזכיר כי לצד שינוי האקלים הטבע נפגע גם בשל ציד יתר ודיג יתר, הרס שטחים פתוחים, קיטוע של בתי גידול ושימוש בחומרי הדברה. "כל הדברים האלו גורמים לפגיעה קשה במינים רבים מאוד, עד כדי היכחדות של מינים מסוימים". לדבריו, לצד צמצום הנזק שכבר נגרם צריך לפעול בכמה מישורים בעת ובעונה אחת: "אנחנו חייבים לעשות את המקסימום ולצמצם כמה שיותר פליטות של גזי חממה, ובמקביל להתחיל לקדם פתרונות של קיבוע פחמן".
המשבר הזה כבר אינו עניין רחוק שמתרחש אי־שם בעולם, והוא מורגש גם בישראל. הסוגיות הסביבתיות נוגעות לחיי היום־יום שלנו: הקיץ חם וארוך יותר, גלי החום תכופים וקיצוניים יותר, משק המים מתמודד עם לחצים הולכים וגוברים, השטחים הפתוחים והטבעיים מצטמצמים והמערכות האקולוגיות המקומיות נפגעות. "אנחנו מודאגים מאוד מההתחממות המואצת של הים, אשר פוגעת בשוניות האלמוגים ובמינים ימיים מסוימים וגורמת לכל מיני תופעות, כמו שראינו ממש עכשיו עם הפריחה של האצות". לדבריו, ההתחממות אינה מתרחשת בחלל ריק ומתלווה אליה הזרמה של שפכים וחומרי הזנה לים, שמשנים את המערכת האקולוגית.
אולי זו בדיוק המשמעות של סליחה מהסביבה: לא רק להכיר בנזק שכבר גרמנו, אלא להבין שהדרך לתקן אותו מתחילה בשינוי האופן שבו אנחנו מתייחסים לעולם שסביבנו. צילום: unsplash
חשבון נפש סביבתי
חשבון הנפש הסביבתי צריך להתחיל גם ברמה האישית, בשינוי האופן שבו אנחנו משתמשים במשאבים. ארבל מציע להתחיל דווקא בהרגלים היומיומיים. "צריך להתחיל במחשבה על צמצום בצריכת המשאבים. בואו נצרוך פחות, נקנה פחות, נשתמש יותר במוצרים קיימים, נתקן אותם ונעשה שימוש חוזר. ואם יש משהו שאנחנו הישראלים צריכים לעשות עליו חשבון נפש, זו ההתמכרות המטורפת לשימוש בכלים חד־פעמיים, שיוצרת הרים של פסולת. אפילו דברים קטנים יכולים לעשות הבדל: כשאני הולך לשוק או לירקן, אני מגיע עם סל קניות ולא משתמש בשקיות ניילון".
אבל האחריות אינה מוטלת רק על האזרחים. אם המדינה מצפה מאיתנו לצרוך פחות ולמחזר, היא צריכה לאפשר לנו לעשות זאת. הבעיה, לדברי ארבל, אינה רק בכמות הפסולת שאנחנו מייצרים, אלא גם בתשתיות ובמדיניות שנועדו להתמודד איתה. "אנחנו בישראל ממש גרועים בהפרדה במקור. הממשלה לא מעודדת את זה מספיק", הוא אומר. אפילו פעולה פשוטה כמו מחזור קרטונים יכולה להפוך למסורבלת כשהתשתיות אינן נגישות. "אם לא יהיה פח מחזור לקרטונים במרחק של הליכה קצרה מהבית, פשוט לא תהיה הפרדה". לדבריו, המדינה אינה יכולה להסתפק בפנייה אל הציבור לשנות את הרגליו. עליה ליצור את התנאים לכך באמצעות תשתיות מחזור נגישות, עידוד של הפרדת אשפה במקור והסברה שתבהיר לציבור איך, למה והיכן להפריד את הפסולת.
בסופו של דבר, אולי זו בדיוק המשמעות של סליחה מהסביבה: לא רק להכיר בנזק שכבר גרמנו, אלא להבין שהדרך לתקן אותו מתחילה בשינוי האופן שבו אנחנו מתייחסים לעולם שסביבנו. אולי הגיע הזמן להרחיב את המעגל הזה גם אל הטבע ואל המשאבים שמאפשרים את חיינו. במובן הזה, אין ביטחון ללא ביטחון סביבתי: בלי אוויר נקי, מים זמינים, טבע מתפקד ומערכות אקולוגיות יציבות גם החוסן של החברה כולה נמצא בסכנה. עמותת צלול חברה לארגוני הסביבה המובילים בדרישה לשינוי ממקבלי ההחלטות. "לא ניתן להבטיח ביטחון לאומי", אומרים במטה הסביבתי המאגד את הארגונים, "בלי לדאוג לביטחון הסביבתי. רצף האירועים האחרונים – בים בלבד – מרמז על השלכות בריאותיות וכלכליות מרחיקות לכת. השנה החדשה והבחירות הן הזדמנות לנבחרי הציבור שלנו להתחייב על תכנון, פיקוח ואכיפה של דאגה לסביבה".
הסליחה, במקרה הזה, לא יכולה להישאר רק במילים. היא צריכה להפוך לשינוי באופן שבו אנחנו צורכים ומתנהלים, ולדרישה לניהול אחראי של המשאבים המשותפים לכולנו. וכפי שמנסח זאת ארבל: "אנחנו צריכים לצרוך את משאבי כדור הארץ בקצב שמאפשר להם להתחדש. אם נצרוך אותם מהר יותר מקצב ההתחדשות שלהם, בסופו של דבר פשוט לא יישארו לנו משאבים".
