בימים טרופים אלו נדמה שכל העולם נמצא בתקופת נמנום, נזהר מקורונה ומתרכז בלשמור על הבריאות ולהילחם באבטלה הגואה. אולם דווקא בתקופה זו בהודו ניצלו את הזמן לחולל מהפכה אנרגטית בתת-היבשת העצומה, שמאכלסת יותר ממיליארד אזרחים.
בשנה האחרונה החל לקרום עור וגידים מיזם שאפתני שיהפוך לפארק הגדול בעולם לאנרגיה מתחדשת – אנרגיה שמקורה בתהליכים טבעיים מתמשכים בחומרים שאינם מתכלים, כמו מים, רוח וקרינת השמש. הקמת המיזם צפויה לספק עבודה לכ–100 אלף עובדים במחוז קוצ'ין שבדרום מדינת גוג'ראט שבמערב הודו, והפארק אמור להשתרע על פני שטח של כ-730 אלף דונם (שטח המתקרב לשטחה של סינגפור).
ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, התגאה במיזם העתידי והצהיר כי "הפארק ההיברידי יהיה הגדול בעולם, ויפיק 30 ג'יגה–וואט של אנרגיה מדי שנה. "על פי התכניות, הפארק צפוי להפיק את כמויות הענק האלו על ידי שימוש בטורבינות רוח ובאמצעות הפקת חשמל מאנרגיה סולארית. בזכות כך צפויה להיחסך פליטת כ-50 מיליון טון של פחמן דו-חמצני בשנה שכרוכה בהפקת אותה האנרגיה מדלקי מאובנים (נפט, גז ופחם).
לדברי מודי, בתחנה יפעלו במקביל פאנלים סולארים, יחידות לאגירת אנרגיה סולאריות וגם טורבינות רוח, והוא יכלול בין היתר גם פרויקטים נוספים שיסייעו לכלכלת האזור ולרווחת התושבים, כמו מתקן התפלת מים שיפעל בסמוך ויוכל לעבד כ-100 אלף קוב מים מדי יום (כ-36 מיליון קוב בשנה – כשליש מההספק של מתקן ההתפלה באשקלון), שישרתו את 800 אלף תושבי מחוז קוץ' שבו יוקם הפארק, וכן מתקנים לפסטור חלב.
נכון להיום, אין לוח זמנים ברור להשקת המיזם, שיוקם בחסות ממשלתית. עם זאת, גורמים מסחריים רבים במדינה ומחוצה לה כבר הביעו עניין ורצון למעורבות כלכלית בפארק. בתוך כך, בהודעה הרשמית המודיעה על תחילת המיזם נמנעים מציון התקציב שיידרש להקמתו, ומומחים במדינה טוענים כי מדובר ב"פרויקט מגלומני", שעלול להיות בעייתי מבחינת עלויות, בין היתר משום שהשטחים בהם יוקם הפארק אינם ריקים ולכן יידרש פינוי וניקוי יסודי מקדים. כמו כן, הם טוענים, מדובר בשטחים המהווים בית גידול טבעי עבור מאות מינים של ציפורים, שעלולות להיפגע קשות בשל העבודות.
אולם אם הפרויקט אכן יתגלה כמוצלח, הנתונים המבטיחים צפויים לגמד את ההישגים של שאר החוות הסולאריות הגדולות בעולם. לשם השוואה, "באהדלה סולאר פארק", החווה הסולארית הגדולה ביותר בעולם נכון לרגע זה, שהוקמה בשנת 2015 בהודו, מפיקה "רק" 2.245 ג'יגה-וואט מדי שנה.
שאפתנית, אבל ריאלית
אין ספק שהודו מכוונת גבוה. המדינה הציבה יעד מכובד בתחום האנרגיה המתחדשת: הפקת 175 ג'יגה–וואט של אנרגיה מתחדשת עד שנת 2022, ו–450 ג'יגה–וואט עד שנת 2030. לצורך השוואה, נכון לחודש נובמבר 2020, כלל ההספק המותקן לייצור חשמל (ממקורות מתכלים ומתחדשים) בהודו עמד על 373 ג'יגה-וואט, כש-136 ג'יגה וואט מתוכם הופקו על ידי שימוש באנרגיות מתחדשות. מיעוטם באמצעות טורבינות רוח ורובם באמצעות שדות סולאריים.
ביחס לשאר העולם הודו מציבה יעד שאפתני מאוד. גרמניה, למשל, נחשבת למדינה המובילה כיום בתחום האנרגיה המתחדשת, ו-46 אחוז מכלל צריכת החשמל במדינה כיום הוא תוצר של פתרונות שהגיעו מעולמות האנרגיה המתחדשת (רוח, סולארי, הידרואלקטרי ושריפת ביוגז). אם זה לא מספיק, בשנה החולפת בלבד חלה עלייה של כ–13 אחוז בהיקף ייצור האנרגיה הסולארית במדינה באמצעות התשתיות המותקנות, ביחס לשנת 2019 וזאת בעיקר בשל תנאי מזג אוויר מיטביים. ולמרות זאת, בהשוואה להודו, הנתונים יישמעו נמוכים במיוחד נוכח העובדה שהיקף הפקת האנרגיה בגרמניה עמד בשנת 2020 על 53 ג'יגה–וואט.
ניתן להבין, אם כך, כי היעדים האנרגטיים של הודו גבוהים מאוד. זו גם אחת הסיבות שמומחים לכלכלת אנרגיה טוענים כי הממשלה ההודית לא תצליח לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה, בעיקר בשל שינויים תכופים ואי עקביות בהחלטות הממשלה.
למרות זאת, יש מי שטוען כי מדובר ביעדים ריאליים לחלוטין. לדברי ד"ר דניאל מדר, חוקר ויועץ מדעי לאנרגיות חלופיות, שינוי אקלים, חקלאות וסביבה, הודו תוכל לעמוד ביעד המכובד שהציבה, אך גם הוא מסייג ומסביר ש"יכול להיות שיהיו עיכובים בגלל וירוס הקורונה. בישראל למשל, יש עיכובים באנרגיה הסולארית, משום שהפאנלים הסולארים מיוצרים בסין".
הבהילות של הודו במרוץ לתגבור מערך האנרגיה המתחדשת במדינה, היא חלק ממגמה עולמית. ד"ר שרון סורוקר, מנהל פרויקט האנרגיה של מרכז השל, מסביר זאת כך: "היעד של הודו הוא מדהים גם ביחס לגודל המדינה. הם יצטרכו להתקין אמצעי אגירה משמעותיים שיוכלו לתמוך בהיקף ייצור האנרגיה הזה וגם להשקיע בתשתיות רשת הולכה כדי להזרים את החשמל המיוצר לרחבי המדינה. העולם כולו הולך לכיוון של אנרגיה מתחדשת משום שקיימת ההבנה שזה פתרון זול, אבל גם דרמטי מאוד מבחינת השפעתו על ההתמודדות עם משבר האקלים".
כבר ב-2019, הודו מוקמה במקום הרביעי בעולם בהשקעה באנרגית רוח ובמקום השלישי בעולם בהשקעה בהפקת אנרגיה סולארית. אין ספק שאחת הסיבות העיקריות למהפכה שמחוללת הודו במשק הפקת האנרגיה שלה היא שמדובר באחת המדינות הבעייתיות בעולם בהקשר של זיהום האוויר ופליטת גזי החממה: הזיהום בערים הגדולות בהודו הוא מהגרועים בעולם ולכך יש להוסיף את העובדה שהמדינה בת ה-1.36 מיליארד תושבים דורגה במקום הרביעי בעולם בפליטה של גזי חממה ב–2019 (אחרי סין, ארצות הברית והאיחוד האירופי).
"בהודו יש אמנם פליטה גדולה של גזי חממה, אך יחסית לגודל האוכלוסייה, מדובר במספר נמוך משמעותית מזה של ארה"ב או אירופה", מבהיר מדר. "בעבר, היה חשש שהשיפור ברמת החיים בהודו ובסין כמדינות המתפתחות הגדולות בעולם יחייב פליטה גדולה יותר של גזי חממה ויהיה יותר זיהום, אבל הודו בונה פחות תחנות כוח פחמיות וגזיות ממה שהייתה אמורה לבנות בהתאם לקצב התפתחותה והיא צפויה להשיג ואף לעבור את ההתחייבות שלה בהסכם פריז לשינוי האקלים בנושא פליטת גזי חממה. לכן, העלייה בפליטת גזי חממה ובזיהום האוויר בהודו פחות דרסטית ממה שחששו".
ארץ קטנה עם שמש
מה ישראל יכולה ללמוד מהמתרחש בהודו? "יש התקדמות גדולה בנושא בשלוש השנים האחרונות וישראל מקימה מתקנים סולאריים בהיקף גדול יותר ממה שהיה קודם, "אומר מדר. "ישראל צריכה להשתמש בעיקר באנרגית שמש ובאגירה. יש לנו אינסוף ממנה. אם נשלב שימוש של אנרגית שמש עם יישום טכנולוגיות שונות של אגירת אנרגיה, נוכל להפוך את רוב השימוש בחשמל בישראל לכזה שנשען על אנרגיה מתחדשת".
למרות ההתפתחות המשמעותית שלנו בתחום האנרגיות המתחדשות בשנים האחרונות, אין ספק שיש עוד הרבה לאן להתקדם. סורוקר טוען כי נכון להיום לא נעשה מספיק בתחום. "צריך לעשות יותר. יש שטחים שהמדינה הקציבה לחוות סולאריות, אבל צריך גם לעשות שימוש בתשתיות קיימות כמו גגות, מאגרי מים, שטחים חקלאיים וגם בשטחים של מערכת הביטחון – כלומר, ממש בתוך בסיסים. צריך להתפרש לכיוונים נוספים", הוא מבהיר.
מדר מחזק את דבריו ומדגיש כי שימוש בתשתיות קיימות מונע פגיעה בשטחים הפתוחים ובמגוון הביולוגי שבהם בעת הקמת תשתיות אנרגיה מתחדשת, ומסכם כי "צריך לשאוף ליעדים שאפתניים מאד על מנת לצמצם את פליטת גזי החממה ולהאט את שינוי האקלים".
