ועידת האקלים הבינלאומית שמגיעה כעת לסיומה בגלזגו שבסקוטלנד הצליחה להוביל למספר הצהרות משמעותיות מצד מנהיגי העולם, בהן התחייבות של יותר מ-100 מדינות להפסיק את כריתת היערות ולהפחית את פליטות גז המתאן ב-30 אחוז עד 2030. כבר בהכנה לוועידה התחייבו מדינות רבות על יעדי נטו-אפס פליטות גזי חממה עד 2050 ו-2060, בהן האיחוד האירופי, ארצות הברית, סין, רוסיה – וישראל. השאלה הגדולה, שאותה ייתכן שאתם (ושאר תושבי העולם) שואלים את עצמכם היא – האם זה מספיק?

פנינו לשניים מהמומחים הגדולים בישראל לנושא משבר האקלים כדי להבין האם היעדים שמנהיגי העולם התחייבו אליהם הם משביעי רצון, מה צריך לעשות כדי שהם אכן יושגו, איך אפשר לממן את הצעדים שדרושים לשם כך – והאם אנחנו נמצאים בדרך הנכונה.

כמו במבצע סבתא

מטרת הוועידה בגלזגו, שמהווה המשך ישיר לוועידת האקלים שהתכנסה בפריז ב-2015, היא להביא למצב שבו עליית הטמפרטורות העולמית הממוצעת תוגבל לפחות מ-2 מעלות צלזיוס (תוך שאיפה שלא לחצות את סף ה-1.5 מעלות צלזיוס) בהשוואה למצב שהיה טרום העידן התעשייתי. כלל ההצהרות וההתחייבויות מגלזגו הן חלק מהמאמצים להגיע ליעד הזה, בשל חשיבותו הרבה: מעבר להתחממות עצמה, כל עלייה בטמפרטורות, שנגרמת מעלייה בריכוז גזי החממה באטמוספרה, צפויה להחמיר ולהגביר את תדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוני, כמו גלי חום, הצפות, בצורות ושריפות, ולהעלות את מפלס פני הים ברחבי העולם – ובכך לגרום לאסונות טבע תכופים ולכמות חסרת תקדים של פליטים שיעקרו מבתיהם.

"היעד של נטו-אפס פליטות ב-2050 (כלומר, מצב שבו נפלטים רק מעט גזי חממה, והכמות שנפלטת נקלטת על ידי המערכות הטבעיות של כדור הארץ ועל ידי אמצעים לספיחת פחמן מהאטמוספירה – י.ש.) הוא בסדר גמור, אבל הקצב שבו מגיעים אליו הוא קריטי", מסביר פרופ' יואב יאיר, דיקן בית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן. "כמו שאמרו ב'מבצע סבתא', צריך להתחיל הכי מהר שאפשר ולהגביר בהדרגה, עם יעדים שאפתניים של מעבר לאנרגיות מתחדשות בשנים הקרובות – כי אם ההפחתה תתרחש רק בעוד שלושים שנה זה יהיה מאוחר מדי". לדבריו, אחד המרכיבים המרכזיים שעדיין חסרים בהתחייבויות שנשמעו לקראת גלזגו הוא פירוט לוחות הזמנים עבור השגת היעדים. "יש הבדל בין להגיד לבין לעשות. לכן, צריך לקבוע אבני דרך ל-2025 ול-2030, וצריך שיהיה ברור איך בדיוק מודדים את ההגעה אליהן".

"ההצהרות של אפס פליטות פחמן עד 2050 לא מספיקות, כי צריך גם מפת דרכים שתתאר איך מגיעים לשם", אומר פרופ' קולין פרייס, ראש החוג ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב. לדבריו, הדרך לגרום ליעדים להתממש היא להראות למנהיגי העולם שהם גם משתלמים כלכלית. "בסופו של דבר, לא יהיו סנקציות על המדינות השונות – אין מנגנון שמסוגל להעניש אותן אם הן לא יעמדו ביעדים שאליהם הן התחייבו. לכן, צריך להראות שיש פה מצב של win-win, מצב שבו כולם מרוויחים – ולהראות שבטווח הארוך, אנרגיות מתחדשות מספקות בנוסף על האוויר הנקי וההפחתה בתמותה גם רווח כלכלי" .

שהמזהם ישלם

גם אם בטווח הארוך המאמץ להפחתת פליטות מהווה הזדמנות להתפתחות כלכלית, בטווח הקצר יש צורך בהשקעת משאבים רבים לשם כך, כדי לממן פיתוחים טכנולוגיים, הכשרות מקצועיות והקמת תשתיות חדשות. כיצד כדאי לממן את ההשקעות הראשוניות הדרושות?

דרך אחת שננקטת לעיתים לשם כך היא הטלת מיסים, כמו המס שהוטל לאחרונה על מוצרי פלסטיק חד-פעמיים. "אני לא חושב שצריך בהכרח לעשות זאת, מפני שגם כך משלמים בישראל מיסים גבוהים מאוד", אומר יאיר. "הייתי רוצה לראות שחברות הנפט, הגז והפחם הגדולות יתחילו לשלם פיצויים על הנזקים שהן גרמו לאקלים שלנו – דבר שהן עושות ביודעין מאז שנות ה-70. כמו שחברות הטבק שילמו רטרואקטיבית פיצויים על הנזקים שהן גרמו, כך גם החברות המזהמות ביותר צריכות לשלם –  ולא אנחנו, האנשים הפשוטים שסובלים על לא עוול בכפנו".

גם פרייס לא סבור שהדרך להפחתת פליטות טמונה במיסוי, או באיסור על צריכת שירותים או מוצרים מזיקים. "אם אומרים לאנשים לא לעשות משהו, כמו לא לנסוע עם הרכב או לא לאכול בשר, הם הופכים להיות אנטי", הוא אומר. "אנשים רוצים את ההמבורגר שלהם והם רוצים לטוס לאירופה ולבלות, וצריך לאפשר להם לשמור על רמת החיים שלהם, על ידי הצעת חלופות שלא גורמות נזק. אפשר לספק את כל האנרגיה של ישראל מהשמש, לייצר למטוסים דלק ממימן או דלק ביולוגי, רכבים יכולים להיות חשמליים וגם סטייק אפשר כבר להדפיס במעבדה". לדבריו, כך יוכל להתרחש שינוי גדול – בלי שנחוש שינוי של ממש בחיי היומיום שלנו.

יחד עם זאת, חשוב כמובן לציין שגם למעשים של כל אחד ואחת מאיתנו יכולה להיות השפעה משמעותית. בין השאר, פרייס מסביר שיש מקום לשינויים בחלק מהרגלי הצריכה הבזבזניים שנפוצים היום – כגון הזמנה דרך האינטרנט של מוצרים זולים שאין בהם צורך אמיתי.

הרכבת כבר יצאה מהתחנה

"הגעה לנטו-אפס פליטות ב-2050 היא אתגר עצום, אבל אנחנו בכיוון הנכון", אומר פרייס. הוא משווה את המאמץ למתן את משבר האקלים לניסיון המוצלח לטפל בבעיית החור באוזון עם פרוטוקול מונטריאול, שאותו אימצו כל מדינות האו"ם ב-1987, ושהגביל את השימוש במעל 100 חומרים מדללי אוזון. "גם אז, כמו בגלזגו, מדענים הציגו את הבעיה יחד עם תחזיות בנוגע לעתיד, וכתוצאה מכך נחתמו הסכמים בינלאומיים – שהצליחו להחזיר את הנזק לשכבת האוזון עשרות שנים אחורה. הרכבת כבר יצאה מהתחנה: עידן הנפט נגמר, ואין ספק שאנחנו יכולים לעמוד ביעדים שהצבנו – אבל צריך להתחיל לפעול עכשיו", הוא מסכם.