אם בתי המשפט יחייבו חברות לשלם פיצויים של מיליארדי דולרים, מי אמור ליהנות מהם בפועל? צילום: unsplash
משבר האקלים כבר מזמן אינו מתנהל רק בזירה המדעית, בוועידות אקלים בין-לאומיות או במסדרונות הפוליטיים, אלא תופס מקום מרכזי יותר ויותר גם באולמות בתי המשפט. שם, נדונות כיום שאלות של אחריות, מדיניות וצדק אקלימי. בשנים האחרונות מתרחבת בעולם תופעה של תביעות ענק נגד חברות הדלקים המאובנים, בדרישה שיישאו באחריות לנזקים הסביבתיים והכלכליים שנגרמו בעקבות עשרות שנים של פליטות וזיהום. אלא שכעת עולה שאלה חדשה ומורכבת לא פחות: אם בתי המשפט יחייבו חברות לשלם פיצויים של מיליארדי דולרים, מי אמור ליהנות מהם בפועל, והאם מנגנוני הפיצוי עצמם עלולים דווקא להעמיק את האי-שוויון הגלובלי שמשבר האקלים כבר יצר?
הראשונים לתבוע, הראשונים לקבל?
לצד החרפת משבר האקלים ברחבי העולם, הולך ומתפתח גם מאבק משפטי חסר תקדים נגד תעשיית הדלקים המאובנים. לפי דו"ח של תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP), מספר תביעות האקלים בעולם יותר מהוכפל בתוך כחמש שנים: מ-884 תיקים בשנת 2017 הוא זינק ליותר מ-2,180 תיקים בשנת 2022 – נתון המעיד על הפיכתה של הליטיגציה האקלימית לזירה מרכזית במאבק במשבר האקלים.
מדינות, ערים ורשויות מקומיות בעיקר בארצות הברית – ובהן שיקגו, הוואי וקליפורניה – החלו להגיש תביעות ענק נגד תאגידי נפט וגז. לטענתן, חברות האנרגיה ידעו במשך עשרות שנים על תרומתן להתחממות הגלובלית, אך הסתירו מהציבור מידע על תרומתן למשבר האקלים תוך שהן ממשיכות להפיק רווחים עצומים. בימים אלה ערים ומדינות נאלצות להתמודד עם אירועים ואסונות הקשורים לשינוי האקלים, כמו שריפות ענק, הצפות וגלי חום. כעת הן דורשות שחברות הנפט יישאו לפחות בחלק מהמחיר הכלכלי של המשבר. עם זאת, לצד התקווה שפסקי דין כאלה יקדמו צדק אקלימי, מתעורר גם חשש חדש שהכסף שייפסק בתביעות יזרום דווקא למדינות ולערים החזקות בעולם, ולא אל האזורים העניים והפגיעים ביותר למשבר האקלים.
השאלות האתיות והמשפטיות הללו עומדות במרכז מאמר מאת הדוקטורנטית עדי גל מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, שהתפרסם בכתב העת Ecology Law Quarterly, ואף זכה לאחרונה בפרס למאמר מצטיין במשפט ציבורי מטעם הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית למשפט ציבורי. המאמר מזהיר כי גל תביעות האקלים עלול לייצר מנגנון של "כל הקודם זוכה" (First-sue, first-served). לפי מנגנון זה, המדינות, המחוזות, הערים והרשויות המקומיות בעלות המשאבים, מערכות המשפט החזקות והיכולת לשכור משרדי עורכי דין יקרים – בעיקר בעולם המערבי, ובארצות הברית בפרט – יהיו הראשונים לתבוע ולקבל פיצויים מחברות הנפט.
"גם בקרב מי שנפגעים ממשבר האקלים קיימים פערים עמוקים של כוח וגישה לצדק", מסבירה גל בריאיון, וקובעת: "השאלה היא לא רק מי נפגע מהמשבר, אלא גם מי בכלל מסוגל להגיע לבית המשפט ולדרוש פיצוי".
תביעות האקלים נגד חברות הדלקים המאובנים הן כלי חשוב ואף הכרחי במאבק במשבר האקלים, משום שהן מסמנות לראשונה ניסיון ממשי להטיל אחריות משפטית וכלכלית על החברות המזהמות. צילום: unsplash
למי יש כוח: החזקים יפוצו, והחלשים יישארו מאחור
הרעיון לכתיבת המאמר נולד בעקבות השתתפותה של גל בוועידת האקלים של האו"ם, שבה שמעה בזה אחר זה נאומים של מנהיגים וראשי מדינות מרחבי העולם, בהם גם ראשת ממשלת ברבדוס ומושל קליפורניה. "הפער החד בין הדוברים גרם לי לחשוב מחדש מי בעצם נושא באחריות להשלכות ממשבר האקלים, וגם אילו נפגעים זוכים לקבל פיצוי ואילו נשארים מאחור", היא מספרת. לדבריה, הפער בין מדינות קטנות ופגיעות במיוחד למשבר האקלים לבין מדינות עשירות וחזקות המובילות את גל תביעות האקלים, העלה בעיניה שאלות עמוקות על צדק חלוקתי. בעוד מדינות ורשויות מקומיות בעולם המערבי מחזיקות במשאבים המשפטיים, הכלכליים והמדעיים הדרושים כדי לנהל תביעות מורכבות נגד תאגידי אנרגיה ולשכור משרדי עורכי דין יקרים, דווקא המדינות הפגיעות ביותר למשבר – ובהן איים קטנים באוקיינוס השקט, ומדינות עניות באפריקה – אינן מחזיקות בדרך כלל במשאבים אלה, ועלולות להישאר מחוץ למעגל הפיצויים – זאת על אף שהן מהנפגעות הקשות ביותר של המשבר האקלימי.
כדי להמחיש את הפער, החוקרת משווה בין קליפורניה – אחת הכלכלות החזקות והעשירות בעולם – לבין טובאלו, מדינת איים קטנה באוקיינוס השקט שנחשבת אחת המדינות הפגיעות בעולם לעליית מפלס פני הים. לדבריה, בעוד שקליפורניה מחזיקה במערכת משפט חזקה, במשאבים כלכליים עצומים וביכולת לנהל תביעות ענק נגד חברות הנפט, טובאלו כמעט שאינה מסוגלת לעשות זאת. לכן רוב הסיכויים שלא תקבל פיצויים, זאת על אף שהיא עלולה להיות אחת הנפגעות הגדולות של משבר האקלים, ואחראית לחלק זניח בלבד בפליטות הפחמן העולמיות (פחות מ-0.01 אחוז). מכאן עולה השאלה המרכזית של המאמר: האם ייתכן שמדינה עשירה – ובעלת אחריות היסטורית גבוהה יותר למשבר האקלים – תקבל מיליארדי דולרים בפיצויים לפני מדינה שנמצאת בסכנת היעלמות ממשית כתוצאה ממנו? "החשש הוא שגם מנגנוני הפיצוי על נזקי האקלים ישקפו את אותם פערי הכוח הגלובליים שתרמו למשבר מלכתחילה", אומרת גל.
המאמר מציע גם פתרון לבעיה – כזה שאינו מבקש לעצור את תביעות האקלים נגד חברות הנפט, אלא לשנות את מנגנון חלוקת הפיצויים שייפסקו בעקבותיהן. גל מציעה מודל בשם "Shared Remedy Model", או בתרגום חופשי "מודל לפיצוי משותף". מודל זה מיישם כלים משפטיים קיימים על תביעות אקלים. לפי המודל, חלק מהכספים שיקבלו מדינות או ערים עשירות יופנו גם למדינות מתפתחות שנפגעות באופן משמעותי במיוחד ממשבר האקלים. המודל מציע שאחוז מסוים מהפיצויים יעבור למדינות מתפתחות באמצעות קרנות אקלימיות בין-לאומיות שפועלות כבר היום, אך סובלות מהיעדר תקציב מספק. במאמר גל אף בוחנת מנגנונים משפטיים שיכולים לאפשר יישום של מודל כזה, בין היתר באמצעות דיני תובענות ייצוגיות, מנגנוני פשיטת רגל או היטלים ייעודיים על כספי הפיצויים. "משבר האקלים הוא גלובלי, ולכן גם חלוקת הפיצויים בגינו לא יכולה להיעצר בגבולות של מדינה אחת או תביעה אחת", היא אומרת.
אף שעדיין לא ברור האם תביעות האקלים אכן יניבו בעתיד הקרוב פיצויים בהיקפים של מיליארדי דולרים, גל סבורה שהשאלות שהן מעלות כבר דורשות מענה. לדבריה, תביעות האקלים נגד חברות הדלקים המאובנים הן כלי חשוב ואף הכרחי במאבק במשבר האקלים, משום שהן מסמנות לראשונה ניסיון ממשי להטיל אחריות משפטית וכלכלית על החברות המזהמות. עם זאת, ככל שהליטיגציה האקלימית בעולם מתרחבת, כך גוברת גם החשיבות של השאלה כיצד יחולקו כספי הפיצויים – ומי ייהנה מהם בפועל. "לא מספיק לשאול מי אחראי לנזק", מסכמת גל, "צריך לשאול גם מי נשאר מחוץ למעגל הפיצוי".
