החוג הארקטי הוא מבצר קרח מבוצר המוקף במים מכוסים קרח, אפוף בחורפים ארוכים ובחשיכה ששוררת בו ברוב ימות השנה. תנאים אלה הפכו אותו לבלתי חדיר ובידדו אותו משאר העולם. מדבר הקרח הקפוא, העולה בגודלו על מדבר גובי או מדבר הסהרה, הוא למעשה אוקיינוס של קרח צף המשמש חוצץ בין היבשות המקיפות אותו. בעבר, רק הרפתקנים אמיצים במיוחד העזו לנסות ולכבוש אותו ולהגיע לקוטב הצפוני, אולם, תצפיות מדעיות מבשרות כי האביב מגיע אל האזור הארקטי, והוא מגיע מהר ממה שציפו וגם טומן בחובו כמה תסבוכות דיפלומטיות מוזרות ומעניינות.

הפשרת הקרח הימי המסיבית המתרחשת באזור בשנים האחרונות מביאה את המדינות הסובבות אותו לנסות לנכס לעצמן חלקים מהאזור שהיה עד כה שטח הפקר קריר. האם הארטיק הארקטי צפוי לשנות את מעמדו ולהפוך לסוג של ים תיכון החדש?

שינוי האקלים בחוג הארקטי מתרחש בקצב ועוצמה חסרי תקדים, מהר יותר מאשר באזורים אחרים בכדור הארץ. בשנים האחרונות חלה עליה יוצאת דופן בטמפרטורת פני השטח באזור, פי 2 ואף 3 מההתחממות הממוצעת העולמית. תופעה זו מכונה בשם ״המגבר הארקטי״, והיא נובעת מקיומם של מספר מנגנוני היזון חוזר (פידבק), שפועלים באופן מעגלי שמעצים את עצמו, ומעלים את רגישות מערכת האקלים הארקטית (כמו, למשל, אפקט האלבדו, שקשור למידת ההחזרה של קרינת השמש מפני השטח).

שמונה אומות מקיפות את הקוטב הצפוני ויוצרות את המעגל הארקטי: דנמרק (דרך הסכם עם גרינלנד), איסלנד, נורבגיה, שוודיה, פינלנד, רוסיה, ארצות הברית וקנדה. כיוון שאנחנו רגילים לראות את מפת כדור הארץ ממורכזת סביבנו, קשה לנו לרוב לדמיין עד כמה למעשה המדינות הללו קרובות האחת לאחרת. רק לשם המחשה, לוקח פחות זמן להגיע ממערב קנדה לנורבגיה, מאשר להגיע משם לניו יורק, או מאשר לראות את הסרט ״טיטניק״.

חיסכון של 80 אלף דולר

הקרח הימי שמכסה את מימי המעגל הארקטי מנע עד כה שימוש ב״קיצורי דרך״ ימיים בתחומו, אך שינוי האקלים הופך את מימיו הקפואים לנוזליים ואת המיצרים לעבירים. מדובר במהפכה ימית של ממש. הפשרתו המואצת של המעבר הצפון-מערבי המהווה חלק מהארכיפלג הקנדי, הופכת אותו פשוטו כמשמעו, לחלומו הרטוב של כל ספן.

המעבר הצפון-מערבי (Northwest passage) הוא נתיב ניווט ימי, שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט מצפון, לאורך חופה הצפוני של צפון אמריקה, ודרך סדרת מעברי ים בארכיפלג הקנדי. אף על פי שהמעבר נחשב לנתיב השיט הקצר ביותר המקשר בין אירופה ואסיה, המעבר הצפוני קפוא רוב ימות השנה, ולכן עד כה לא התאפשרה תנועת כלי שיט מסחרית דרכו. אך מאז 2007, האזור שובר שיאים חדשים של מינימום עובי והיקף כיסוי של קרח ימי מדי שנה, עד כדי כך שמדענים חוזים כי עד לשנת 2050 נהיה עדים לקיץ ללא קרח כלל בקוטב הצפוני.

המסע הראשון מנורבגיה לקנדה דרך המעבר הצפון-המערבי התאפשר ב-1906, לאחר שנים רבות שבהן נחשב כמיתוס, בספינה שהיתה קטנה מספיק בשביל לשוט במים רדודים ולחמוק מגושי קרח. אחרי ההישג הזה חלפו יותר ממאה שנים עד שב-2013 הצליחה לעבור דרכו הספינה המסחרית הראשונה. הספינה ניצלה חלון הזדמנויות קצר שבו תנאי השטח אפשרו הפלגה בים המסוכן הזה ועשתה את דרכה מקנדה לפינלנד דרך המעבר הצפון-מערבי, וכך חסכה 80 אלף דולר בעלויות הדלק שלה ונשאה 25 אחוז יותר מטען, מאשר אם היתה נאלצת להפליג דרך תעלת פנמה.

שימוש במעבר הצפון-מערבי עשוי לקצר משמעותית את זמני השיט של אניות סחר בינלאומיות, ולכן אפשרות המעבר בו קורצת במיוחד למדיניות שכלכלתן מסתמכת על ייצוא סחורות לעולם המערבי, כמו למשל סין. השיט דרך המעבר חוסך כ-7,000 קילומטר בשיט מאסיה לצפון אירופה, לעומת שיט בנתיבי ים אחרים כמו תעלת סואץ או תעלת פנמה, ובהתאמה יגרור ירידה בעלות המשלוחים ובמחירי הסחורות, ובפליטות גזי חממה כתוצאה משימוש מופחת בדלק. כך, באופן אירוני, שינוי האקלים דווקא פותח אפשרות שיט מסחרי ידידותית יותר לסביבה.

קנדה נגד העולם

המעבר החדש מושך אליו תשומת לב בשל האפשרויות הכלכליות הגלומות בו, אך בעוד המים הקרירים רוגעים, הרוחות בקנדה גועשות. באופן היסטורי קנדה החשיבה את המעבר הצפון-מערבי כמעבר ים פנימי, בתחום המים הטריטוריאליים שלה. עד כה, לאף אומה אחרת לא היתה סיבה לערער על קביעה שרירותית זו, כיוון שהאפשרות של סחר ימי לא היתה ממשית. אך ההפשרה של המים לא מלווה בפשרה, בעיקר מול השכנה מדרום ארה״ב, שטוענת שהמעבר הצפון-מערבי צריך להיות מוגדר כמעבר במים בינלאומיים. שורשי הסכסוך הימי בין שתי המדינות נעוצים במקרה משנת 1985, אז שוברת קרח של משמר החופים האמריקאי שטה במעבר ללא אישור מקדים מקנדה, ועל כן השיט התפרש כפלישה לשטחה הריבוני.

לטענת קנדה, המעבר לא צריך להיחשב כמים בינלאומיים, משום שהוא לא עומד בקריטריון חשוב אחד: שימושיות. אמנם, עתידו של המעבר הצפון-מערבי מצטייר כעמוס, אך בפועל מספר הספינות שהשלימו עד כה את ההפלגה בו הוא דו-ספרתי בלבד. לכן, על פי קנדה, לא ניתן להשתמש בשימושיותו כנימוק המחזק את הדרישה להגדרתו כבינלאומי, כפי שנעשה במקרים דומים בעבר.

סוגיה נוספת התומכת בריבונותה של קנדה היא אפשרויות החילוץ וההצלה במעבר, שכרגע אינן קיימות. עד כה מסעות ימיים במעבר דרשו תיאום רב, ולרוב נעשו בליווי משמר החופים הקנדי. במצב בו עשרות ספינות ביום עושות שימוש במעבר, קנדה תהיה מחויבת להקצות משאבים לפיתוח רשת הגנה ביטחונית, שישולמו מדמי המעבר שתוכל לגבות עבור השימוש בו. אולם, ריבונות קנדית פירושה שיש בידי קנדה אפשרות למנוע שיט חופשי במעבר הצפון-מערבי, ולאור הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו, עשויות להיות לכך השלכות על שגשוגן או נפילתן של כלכלות המסתמכות על ייצוא וייבוא. מסיבה זו ואחרות, ארה״ב והאיחוד האירופי תומכות בהגדרת המעבר כמים בינלאומיים, שלפי חוקי הים נותנים זכות חציה לכלי שיט זרים, תוך שמירת הזכות הקנדית להעביר רגולציות סביבתיות ולדוג בו.

המחלוקת סביב מעמדו של המעבר הצפון-מערבי הוא סכסוך גיאו-פוליטי שנוצר כתוצאה משינוי האקלים, אך הוא מקרה מיוחד בנוף הפוליטיקה של שינוי האקלים. לטענת פרופ׳ ערן פייטלסון מהמחלקה לגיאוגרפיה  באוניברסיטה העברית, רוב הסכסוכים הגיאו-פוליטיים הקשורים לשינוי האקלים נובעים מסיכונים אפשריים, ולא מפתיחה של הזדמנויות חדשות. ״בהשוואה למקרים כמו החשש מפני שיטפון בבנגלדש כתוצאה מעליית פני הים, שם מדובר בעליה בלחצים כתוצאה מצמצום פני השטח, המקרה של  המעבר הצפון-מערבי הוא הרחבה של אפשרויות קיימות כתוצאה משימוש בשטחים שלא היו עבירים בעבר. בנוסף, אמנם יצירתו בעקבות שינוי האקלים של המעבר היא ייחודית, אך המסגרת החקיקתית שתיישב את הסכסוך סביבו קיימת, ויש תקדימים משפטיים להיעזר בהם, כמו המקרה של מיצר הבוספרוס״.

סרטון של נאס"א שסוקר את מצב הקרח בים הארקטי:

21 אלף דולר לכרטיס

בכל מקרה, בעוד שתחום הגיאו-פוליטיקה של שינוי האקלים עוסק בעיקר בספקולציות על תרחישים עתידיים אפשריים, במקרה של המעבר הצפון-מערבי ניתן לראות בזמן אמת איך הגיאוגרפיה המוכרת לנו משתנה, וקל לבודד את הגורם האחראי.

למרות חילוקי הדעות, יש אמריקאים שכבר השכילו לנצל את הנתיב הבתולי. בספטמבר 2016 ספינת התענוגות הגרנדיוזית ״שלווה קריסטלית״ השלימה בבטחה את מסעה מאלסקה לניו יורק דרך המעבר הצפון-מערבי, במסלול שרק כ-50 ספינות השלימו לפניה. השיט בעל האופי ההרפתקני, אך המרופד בנוחות ובשפע כמיטב המסורת האמריקאית, דרש שיתוף פעולה לוגיסטי לתיאום יחידות חילוץ והצלה באזור הקשה והמסוכן לניווט. ״שלווה קריסטלית״ עגנה ביישובים שקהילתם המקומית קטנה מאלף נוסעיה, הלהוטים לזכות במבט חטוף באריה ים או בדב קוטב. המסע שארך 33 יום צפוי לשחזר את הצלחתו בספטמבר הקרוב ואם אתם רוצים להיות חלק מקבוצת החלוצים שיעשו היסטוריה ליד הקוטב הצפוני, היכונו להיפרד מ-21 אלף דולר לכרטיס בסיסי בהפלגה.