שתפו‬        

שחר שלוח

מיטומבה: התחנה האחרונה של האופנה

כמויות עצומות של בגדים שיוצרו בסין, נמכרו באירופה ונתרמו לארגוני צדקה נשלחות לאפריקה ונמכרות בשווקים פתוחים. לכאורה, מדובר בפתרון שטוב לכולם (ליצרנים, לאפריקאים ואפילו לסביבה), אז למה יש מי שמנסים להפסיק את העניין הזה?
31 במרץ 2017



הסיפור הזה מתחיל בסין ונגמר באפריקה. יש סיכוי לא רע שבעוד כמה חודשים חולצה עם ההדפס של נסיכת דיסני שחיממה את בתי בחורף, תילבש ביום קריר על ידי ילדה בת חמש בטנזניה או קניה.

לצורך הכנת הכתבה דגמתי 50 פרטי לבוש אקראיים מארונה של בתי. כמו הורים רבים אחרים, גם אני לא קונה את מרבית הבגדים של הצאצאית שלי והם מגיעים אלי ממקורות שונים (מתנות, העברות בין חברים, שוקי קח-תן, חנויות יד שנייה ותהליכים מסתוריים שקורים בגן הילדים). אחרי שהוצאתי מהמדגם 10 פריטים שלא הצלחתי לזהות את ארץ המוצא שלהם, מתוך אלה שנשארו גיליתי ש-10 אחוז יוצרו בישראל, 10 אחוז בבנגלדש, 12.5 אחוז במדינות שונות במזרח אסיה (לא כולל סין ובנגלדש), 62.5 אחוז בסין, 2.5 אחוזים בקוסטה ריקה ו-2.5 אחוזים בטורקיה.

סביר להניח שלא רבים מופתעים מכך שהרוב המכריע של הבגדים שנקנים ברשתות בישראל מיוצרים במדינות מתפתחות, בדגש על סין. בכך הם לא שונים בהרבה ממוצרי צריכה רבים אחרים. כמעט בתחילת כל מוצר שאנחנו קונים בעברית יושב סיני אלמוני. גם חלק גדול מהפסולת עובר מהמדינות המפותחות אל מה שמכונה "הדרום הגלובלי" – המדינות המתפתחות. פסולת הטקסטיל והאופנה היא חלק מהזרם הזה, המכונה "המרוץ לתחתית". ד"ר דפנה דיסני, מומחית לכלכלת הסביבה מביה"ס ע"ש פורטר באוניברסיטת ת"א (שתשתתף בערב "ירוק הוא השחור החדש" שיעסוק בקשר בין אופנה לסביבה: טוקהאוס נמל ת"א, 26 במרץ, 21:00), מסבירה שבמרוץ לתחתית מעבירים פסולת למקום שבו הרגולציה חלשה, שיכול לספוג הכול. "יש דברים שעוברים כפסולת שיש להיפטר ממנה. מחפשים איפה לקבור את הפסולת רחוק מהעין ורחוק מהלב", היא אומרת. "אבל השאלה, האם כאשר זה נעשה בהסכמה, מה המדינה הקולטת מקבלת בתמורה מעבר לתשלומים ותקציבים, האם נעשה שיקול עלות-תועלת? יש שיקול של כלכלה: מדינות המערב מקבלות מקום זול להטמין בו פסולת. למדינות באפריקה לדוגמה משתלם לספק לצורך ההטמנה שטחים שלא נעשה בהם כלום, לכאורה. לפני 30 שנה לא היה ידע על הערך של השטח ועל המסוכנות של החומרים. היום אולי היו עושים שיקול אחר, אבל אז עשו תחשיב לזמן קצר כי רואים שמדינות חלשות ספגו זיהום מתוך רצון לצמוח כלכלית".

לתעשיית האופנה יש את המאפיינים המיוחדים לה במרוץ הזה לתחתית. פסולת הטקסטיל, מעבר לזאת שמשתחררת בתהליכי הייצור, כוללת שני סוגים של פסולת רבת ערך. הסוג הראשון הוא עודפי קולקציות של מוצרי הלבשה תקינים לגמרי שמוטמנים באדמה או מושחתים במכוון כדי למנוע עודף בשוק ו"לפנות מקום" לקולקציות חדשות. הסוג השני הוא הבגדים שהפסקנו ללבוש, ולאו דווקא בגלל שאי אפשר להשתמש בהם יותר. כאן אפריקה נכנסת לתמונה.

בגדים לא רצויים

על פי מסמך "מפת הדרכים להלבשה בת קיימא" של האגף לסביבה, מזון ופיתוח הכפר בממשלת בריטניה, כ-2 מיליון טונות של בגדים נרכשות בבריטניה מדי שנה, מתוכן 50 אחוז טונות של "בגדים לא רצויים", שהופכים בכל שנה לפסולת מוטמנת. ברמה העולמית, 100 טונות של בגדים מוטמנות בכל שנה. אבל לא כל הבגדים הנטושים מוטמנים. ב-30 השנים האחרונות מיליוני טונות של בגדים משומשים מיוצאים מהמערב לאפריקה. קניה לבדה מייבאת בכל שנה 100 מיליון טונות של בגדים, נעליים ואביזרים מיד שנייה, רובם מגיעים מארגוני צדקה במערב. לפי נתוני הארגון ההומניטרי Oxfam, כ-70 אחוז מהבגדים שנתרמים במערב מגיעים לאפריקה.

בהקשר הזה מציינת דיסני, החשיבה צריכה להיות אחרת והשאלה שצריכה להישאל היא האם מדובר בפסולת או במשאב. מדובר בשאלה גדולה. הבגדים שמגיעים למזרח אפריקה מכונים "מיטומבה", מילה בשפה הקיסווהילית שמשמעותה "חבילה" או "צרור". אם טיילתם באפריקה והגעתם לכפר מרוחק או לשכונה ענייה וראיתם אנשים לבושים בבגדים שנושאים את הלוגואים של נייקי, אדידס ואולי אפילו קסטרו, סביר להניח שהם הגיעו ממיטומבה. שוקי המיטומבה מפוזרים באפריקה, ומחיר הבגדים נקבע על פי התאמתם לצו האופנה ומצבם. הבגדים נמכרים לרוב תמורת כמה דולרים.

על פי תסקיר שחיברה אוליביה ד. קינאבו מהארגון ההומניטרי Caritas בטנזניה, לתופעת המיטומבה יש השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה במדינתה, שמאז שנות השמונים קולטת מוצרים משומשים, ביניהם בגדים ונעליים. ב-1961, כשטנזניה קיבלה את עצמאותה, המדינה השקיעה בהקמת מפעלי טקסטיל שיענו על הצורך בביגוד וינצלו את גידולי הכותנה. בשני העשורים שלאחר מכן ההשקעה הוכיחה את עצמה. תעשיית הטקסטיל העסיקה כ-25 אחוז מכוח העבודה בטנזניה ותרמה 25 אחוז מהתל"ג במגזר התעשייתי. בשנות השמונים חל משבר כלכלי במדינה ועמו הידרדרה גם תעשיית הטקסטיל. בדיוק אז התעצמה זרימת המיטומבה לאפריקה (בגדים משומשים הגיעו לאזור עוד קודם – בשנות השבעים והשמונים קראו להם "קאפה אוּלייה", מונח שמשמעותו 'בגדים ממישהו שמת באירופה').

בקניה השכנה שיעור המועסקים בתעשיית האופנה צנח מאז שנות השמונים ב-96 אחוז, ורבים מאשימים בכך את ייבוא הבגדים המשומשים הזולים. המיטומבה הפכו למוצר פופולרי ובעשורים האחרונים הם מיובאים לטנזניה, קניה, רואנדה, בורונדי ואוגנדה על ידי אנשים עסקים וגם על ידי ארגונים חסד, כך שבעצם כולם לובשים אותם, עניים ועשירים, פועלים ופקידים, בעיר ובכפר.

למרק את המצפון

זה נראה כמו סידור שיש בו מנצחים בלבד: אנשים דלי אמצעים יכולים לרכוש או לקבל בגדים טובים באיכות נמוכה, הסביבה סופגת פחות פסולת להטמנה, שווקי היד השנייה באפריקה פורחים ואנחנו במערב משליכים את החולצה שמאסנו בה במצפון שקט. אבל למיטומבה יש צד בעייתי: מעבר לעלות הסביבתית של מאות מיליוני טונות של בגדים שמשונעים מהמזרח למערב ומהמערב לאפריקה (זאת עוד לפני שדיברנו על תנאי ההעסקה בסדנאות היזע באסיה, או על פסולת הייצור או על למה בעצם צריך כל כך הרבה בגדים) היא לא מאפשרת לתעשיית האופנה במדינות כמו טנזניה להתאושש. ב-2015 EAC, מועצת מדינות מזרח אפריקה, יזמה איסור ייבוא של מיטומבה לקניה, בורונדי, טנזניה, רואנדה ואוגנדה, זאת על מנת לאפשר לתעשיית האופנה באזור לשגשג מחדש. במקביל הועלו הצעות להעלות את המס על המיטומבה.

בינתיים, במערב, המנסה למרק את מצפונו מבלי לשבור את המעגל של מוצרים וחומרי גלם שעוברים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס, מתפתחות יוזמות ברוח הסחר ההוגן. יזמת Cotton Made in Africa של קרן Aid by Trade שואפת לצמצם את הנזק הסביבתי ואת הפגיעה בבריאות הציבור שנגרמת מגידול הכותנה באפריקה, אותה כותנה שתסתובב בכל העולם עד שתגיע בחזרה הביתה כמיטומבה. במסגרת הפרויקט, חקלאים קטנים באפריקה מקבלים הכשרה כיצד לגדל כותנה באופן רווחי וכזה שמפחית את זיהום הקרקע והמים. אבל גם בהקשר הזה עולות שאלות, למשל, כפי שמציינת דיסני, האם עדיף להשקיע את התשומות והמים בגידול ירקות ולא בכותנה?

מבחינה סביבתית וחברתית קשה להיות נחרצים בנוגע למאזן העלות והתועלת של המיטומבה: היא מונעת הפיכת מוצרים תקינים לפסולת מצד אחד, אך משום שהיא ממרקת את המצפון שלנו היא בעצם מחזקת את תעשיית האופנה המזהמת שמבוססת על החללים שמתפנים בארונות הבגדים שלנו. היא מאפשרת לאוכלוסיות עניות ללבוש בגדים טובים בזול, אך בולמת את שגשוגה של התעשייה המקומית באפריקה. המיטומבה היא מקור פרנסה למיליונים, אך היא גם תורמת לעלויות הסביבתיות הכרוכות בשינוע מאות טונות של מוצרים מיבשת ליבשת. דבר אחד בטוח – תופעת המיטומבה צריכה לגרום לנו להיות מודעים יותר למשמעות של כל רכישה אימפולסיבית של שלוש חולצות במאה שקל.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-המקום הכי חם בגיהנום

שתפו‬