הוצאת דבר מהקשרו


יונת אשחר ונעם לויתן | גליליאו

לפני חודשים ספורים הסתובב סיפור מעניין באתרי אינטרנט, בעיתונים, בתוכניות חדשות ועוד, שלפיו נעשה עוול נורא לחיה תמימה, שהואשמה על לא עוול בכפה. החיה היא חולדה, והפשע שבו היא הואשמה הוא הריגתם של מיליוני אנשים בסדרת מגפות של מחלת הדבר בימי הביניים ולאחריהם, שזכו – ולא בכדי – לכינוי "המוות השחור". התפישה המקובלת אכן ראתה בחולדות את מפיצות המחלה, אך זוהי, כך על פי הסיפור, טעות – האשמים האמיתיים הם מכרסמים בעלי יחסי ציבור טובים בהרבה, שנראים לרובנו, או לפחות נראו עד עכשיו, כבעלי חיים חמודים ותמימים: הגֶרבּילים.

אך האם הסיפור הזה נכון? האם באמת הגרבילים, ולא החולדות, אשמים במוות השחור? במילה אחת – לא. בשתי מילים – לא לגמרי. כלומר, הסיפור, כרגיל, מסובך יותר ממה שנראה ממבט ראשון. וככל הנראה, במקרה זה, רוב העיתונאים שהפיצו את הסיפור לא טרחו לתת בו מבט שני, וצמצמו אותו לכותרת קצרה וקליטה – אבל למרבה הצער, מוטעית.

ישנה סיבה לכך שמחקר על ההיסטורה של מחלה שזה מכבר נעלמה מהעולם המערבי – דֶבר (אף שהיא עדיין קיימת באזורים אחרים) תפס כותרות רבות כל כך. ברשימת המחלות המפחידות ביותר, "המוות השחור" יגיע בוודאי לאחד המקומות הראשונים. הוא מתקשר במוחנו לימי הביניים, לעגלות של מתים, לסיפורים על אזורים שלמים שהושמדו על ידי המחלה – הדבר הוא המגפה בהתגלמותה, כוח קמאי שמגיע לפתע והורג ללא הבחנה (אגב, אין זה הדֶבר של עשר המכות; שם מדובר במגפה שפגעה בחיות מבויתות, "בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן" – שמות ט', ג').

הפחד הזה בהחלט מוצדק, ובעיני האנשים שחיו בימי המגיפות הגדולות, אין ספק שהדבר נראה בדיוק כך: מעין קללה שאין דבר שאפשר לעשות כדי לעצרה. המחלה מתבטאת בכמה צורות. הצורה המוכּרת ביותר היא דבר חבורות – שבה החיידק הגורם למחלה,Yersinia pestis, מגיע דרך הדם אל קשרי הלימפה, וגורם שם לדלקת חריפה, המתבטאת בקשרי לימפה נפוחים וכואבים. משם החיידק מתפשט ועשוי לגרום לאלח דם. בדם, הרעלן של החיידק גורם להיווצרות קרישי דם קטנים בכל איברי הגוף. ללא טיפול אנטיביוטי, אלח דם הוא קטלני בכל המקרים, ובימי הביניים תוארו אנשים שמתו תוך יממה מהופעת התסמינים. אם החיידק הגיע לריאות, הוא יגרום לדלקת ריאות חמורה – דבר ריאתי. ללא טיפול, החולים ימותו תוך יום עד שישה ימים.

התיעוד הראשון של דבר באירופה היה במאות השישית והשביעית לספירה. המחלה פרצה בדרום מזרח היבשת, באזור שהוא היום תורכיה, וחיסלה כ-40 אחוז מתושבי העיר קונסטנטינופול (איסטנבול של היום). ההערכות הן שבשיא המגיפה, כ-5,000 איש מתו בעיר כל יום. לאחר ההתפרצות הראשונית היו עוד כמה התפרצויות, אבל במאה השמינית לספירה המחלה נעלמה ואירופה נשמה לרווחה – לכמה מאות שנים.

הדֶבר חזר לאירופה בשנת 1347. המחלה פרצה בקרב כוחות צבא מונגוליים שהטילו מצור על העיר קאפא בחצי האי קרים. המונגולים לקחו גופות של חיילים שמתו מדבר וזרקו אותן אל מעבר לחומות העיר בעזרת קטפולטות, וכך הדביקו את תושבי העיר – במה שידוע כ"לוחמה הביולוגית הראשונה בהיסטוריה". ככל הנראה היו אלו תושבים שברחו מהמצור שהביאו את המחלה לאיטליה, ומשם לשאר היבשת (אם כי ייתכן שחולדות נגועות עזרו בכך). משנה זו ועד המאה ה-19 התרחשו מגפות חוזרות ונשנות, באזורים שונים של אירופה.

במשך כל השנים הללו לא היה לאף אחד מושג ברור מה גורם למחלה. ב-1894 הגורם סוף סוף התגלה – חיידק שזכה לשם ירסיניה פסטיס על שם הרופא שגילה אותו, אלכסנדר ירסין. כשהוא לא גורם למחלה שמחריבה ערים שלמות, החיידק מתגורר בגופו של פרעוש, שבעצמו מתגורר על גופם של מיני יונקים רבים. כאשר הפרעוש עוקץ אותם, החיידק מוחדר לדמם ומחולל שם את המחלה. זוהי דרך אחת להידבק, אבל היא לא היחידה – החיידק מועבר גם על ידי מגע עם חולים או גופות.

כאמור, המחלה נגרמת על ידי חיידק שמתגורר בתוך פרעוש, אבל במקרים רבים היו אלו החולדות המצויות (Rattus rattus) שעמן הגיעו הפרעושים, והחיידקים, מבית לבית ומכפר לכפר. לאחר שהתפרצה המגפה, החולדות היו חלק חשוב בהפצתה מהמקום שבו נמצאו החולים הראשונים אל הרחובות הסמוכים, היישובים הסמוכים, ולעתים, היות שחולדות ידועות בחיבתן לספינות, גם למקומות מרוחקים יותר (עם זאת, המחלה נראתה גם במקומות שבהם אין חולדות או מכרסמים אחרים – תזכורת לכך שאנשים יכולים להפיץ מחלות בעצמם, ללא עזרה). זהו המובן שבו רוב האנשים תופשים את "אשמתן" של החולדות כמפיצות של מחלת הדבר. וזה עדיין נכון. היו אלו אכן חולדות, ולא גרבילים, שהפיצו את המחלה – משום שהיו אלו חולדות, לא גרבילים, שהתגוררו בהמוניהן ביישובי בני אדם בימי הביניים (והן נמצאות שם עד היום). גרבילים, כמו כל המכרסמים וחיות רבות נוספות, אמנם מסוגלים לשמש פונדקאים לאותו פרעוש, אבל היות שמעט מאוד אירופאים בני ימי הביניים פגשו אי פעם גרביל, הם לא היו כלי יעיל במיוחד להפצתו.

גרביל בקזחסטן. צילום: Yuriy75, CC-BY-SA.
גרביל בקזחסטן. צילום: Yuriy75, CC-BY-SA.

אז מאיפה בכל זאת הגיע ה"זיכוי" המפתיע של החולדות? מקורה של הידיעה הוא במאמר שפורסם במגזין PNAS, שבו בוריס שמיד (Schmid) מאוניברסיטת אוסלו וחוקרים נוספים מאוניברסיטאות בנורבגיה ובשוויץ חקרו מה קרה לחיידק בתקופה שבין המגיפות של ימי הביניים. עד למחקר הזה, ההנחה הייתה שהחיידק הגיע לאירופה פעמיים – פעם אחת במאה השישית, לפי ההערכות ממצרים, דרך הים התיכון, ופעם שנייה באותה שנה גורלית, 1347. בפעם הזו, ככל הנראה, החיידק הגיע מהמזרח – אזור סין או מדינה אחרת לאורך דרך המשי (ידוע שמחלת הדבר הייתה קיימת בסין ובמונגוליה לפני שנה זו). לפי השערה זו, לאחר הגעתו של החיידק לאירופה בפעם השנייה הוא התקיים באוכלוסיות של חולדות וחי לו שם בין מגפה למגפה. כך שימשו החולדות כמאגר טבעי לחיידק בתקופות שבין המגיפות, ומנעו מהחיידק להיכחד מהיבשת.

שמיד ועמיתיו ניסו למצוא את האוכלוסיות הללו, שששימשו כמאגר הטבעי של המחלה. כדי לעשות זאת, הם התחקו אחר שינויי אקלים באזורים שבהם היו התפרצויות. בשנים חמות יותר, אוכלוסיית המכרסמים משגשגת, ואיתה אוכלוסיית הפרעושים – עובדה שיכולה להסביר מדוע המחלה שבה והתפרצה בבני אדם. על מצב האקלים למדו החוקרים מטבעות הגדילה של עצים, ועל ההתפרצויות, מרישומים היסטוריים. הם התחילו עם 7,711 התפרצויות, אבל לאחר שהורידו את כל אלו שהיו באזורים שבהם לא היו דגימות של טבעות עצים, ואת כל אלו שבהן אפשר היה לחשוב על סיבות אחרות להתפרצות – למשל, אם ההתפרצות הייתה תוך שנתיים מתום התפרצות סמוכה אחרת, או היה תיעוד של ספינה ועליה חולים שהגיעה לנמל – הם נשארו עם 16 בלבד.

את 16 מקרי ההתפרצות הללו הם השוו לנתוני האקלים, ומצאו… כלום. לא היה כל קשר בין שנים חמות או קרות להתפרצויות המחלה. לאור זאת, החוקרים החלו לפקפק בקיומו של מאגר טבעי של החיידק באירופה של ימי הביניים. האם יכול להיות שהחיידק לא התחבא אצל החולדות בין התפרצויות, אלא הגיע שוב ושוב אל אירופה מאזורים אחרים?

אם השערה זו נכונה, המחלה בוודאי תגיע קודם כל אל הנמלים. החוקרים מצאו 61 התפרצויות ללא סיבה ברורה ב-17 נמלים, שרובם היו על חופי הים התיכון והים השחור, לאורך נתיבי הסחר עם המזרח הרחוק. מתוך אלו, 16 התפרצויות, מ-1346 עד 1837, ארעו בתוך 5 שנים לאחר התפרצויות בדרום רוסיה והקווקז, ולכן סביר להניח שהחיידק הגיע לנמלים מאזורים אלה באסיה.

כאשר החוקרים בדקו את האקלים באסיה במקום באירופה, הם מצאו את המתאם שחיפשו. 11 מתוך 16 מההתפרצויות הללו אירעו כ-15 שנה לאחר מה שהחוקרים כינו "אירועי אקלים": שינויים חדים באקלים, שהביאו לשגשוג ועלייה במספר המכרסמים, ולאחר מכן לירידה חדה. כאשר המכרסמים מתרבים, הפרעושים מתרבים איתם, וכאשר האוכלוסיה קטנה במהירות, לפרעושים אין מספיק פונדקאים, והם מוצאים מקלט בבעלי חיים אחרים, ובסופו של דבר מגיעים גם לבני אדם. החוקרים שיערו שהמחלה הגיעה לאירופה דרך שיירות גמלים – הפרעושים הדביקו את הגמלים שהעבירו את המחלה לחיות אחרות ולבני האדם. פער של 15 שנה הוא אכן הזמן הדרוש למעבר המחלה מאסיה לנמלים ומשם אל תוך אירופה.

לפי ההשערה הזו, החולדות האירופיות לא משמשות כמאגר למחלה – לא הן ולא אף בעל חיים אירופי אחר. המחלה נעלמת מהיבשת בסופה של כל מגיפה, ומגיעה אליה שוב בתחילתה של המגיפה הבאה. בעלי החיים המשמשים כמאגר הטבעי הם מכרסמים אסייתים. וכאן אנו מגיעים סוף סוף אל הגרבילים.

זה מכבר ידוע כי גרבילים – ובעיקר מין מסוים של גרביל, Rhombomys opimus, החי בקזחסטן – משמשים מאגר טבעי למחלת הדבר. זה לא אומר שההתפרצויות באירופה החלו מהם. בהסתמך על המיקום של אירועי האקלים, החוקרים דווקא הציעו מכרסמים אחרים העשויים להיות מעורבים: סנאי אדמה ומרמיטות. לא לגמרי ברור מדוע הדיווחים בעיתונות התמקדו, בכל המקרים שאנו ראינו, בגרבילים (אישית, אנחנו היינו בוחרים במרמיטות – הן הרבה יותר מגניבות…).

המחקר החדש אכן מציע השערה שלפיה תפקידן של החולדות במגפות הדבר האירופיות היה קטן יותר משחשבנו בעבר. החוקרים לא טוענים שלא היה להן כל תפקיד – הם כותבים במפורש שהחולדות היו חשובות להפצה של המחלה לנמלים דרך ספינות, ומהנמלים לפנים היבשת; אך האוכלוסיות בהן נשמר החיידק, ומהן התחילו ההתפרצויות, היו אוכלוסיות של מכרסמים אסייתים – אולי גרבילים, אולי לא. בינתיים, זוהי רק השערה – ויש לזכור שהמחקר מתבסס על מספר קטן למדי של התפרצויות. החוקרים מסיימים את מאמרם בקריאה לערוך בדיקות DNA על חיידקים שנלקחו מקורבנות המגפות האירופיות, כדרך לזהות את הזנים של החיידק וכך להתחקות אחר מוצאו (וכן, זה אפשרי – בדיקות כאלו כבר נערכו בהצלחה על דגימות שנלקחו משיניהם של אנשים שמתו מהמחלה בימי הביניים, אפילו בימי ההתפרצות הראשונה, במאה השישית).

אז בסופו של דבר, האם הגרבילים אשמים במוות השחור? ברור שמונחים כמו "אשמה" בהקשר הזה הם אבסורדיים למדי, אבל אם נתרגם "אשמים" ל"היה להם קשר כלשהו", ו"גרבילים" ל"מכרסם אסייתי בלתי ידוע ששימש כמאגר טבעי למחלה", אז כן, לפי המחקר הזה, קשר כזה אכן קיים. האם הגרבילים יהפכו מעכשיו להיות אויבי האנושות? אנו מקווים שלא (ואם כבר, לדעתנו אלו בכלל צריכות להיות מרמיטות).

הכתבה המקורית התפרסמה במגזין גליליאו גיליון 199, אפריל 2015. תודה לקרן לנדסמן על העזרה בהכנת הידיעה.



אולי יעניין אותך