עם סיומו של חודש האישה הבינלאומי, לצערנו, נדמה שגם ב-2022, הפערים בין המינים הם עדיין מהותיים ותהומיים מספיק כדי שיהיה חשוב להקדיש זרקור מיוחד לכמחצית מאוכלוסיית העולם. פערים אלה מתבטאים בקטגוריות שונות, ואחת מהן היא גם אחד האתגרים הגדולים שמולם אנחנו מתמודדים ונתמודד בעשורים הקרובים – הסביבה ומשבר האקלים.
כולנו הולכים להיפגע ממשבר האקלים, אבל עוד ועוד מחקרים מראים שנשים ונערות, בעיקר בחברות פטריארכליות-מסורתיות, צפויות להיות פגיעות יותר לנזקיו השונים (בהם גלי חום, בצורת, עליית פני הים וסופות קיצוניות), ולסבול באופן לא-פרופורציונאלי מהשפעותיו: החל מרעב ועוני, דרך חוסר בית ועד מחלות. על פי מחקר של איגוד השימור העולמי (IUCN), משבר האקלים והשפעות סביבתיות מגבירים את האלימות נגד נשים וילדות, כולל אלימות במשפחה, נישואי ילדות ותקיפה מינית. משבר האקלים לא יצר את אי-השוויון המגדרי, אבל הוא ללא ספק מועצם על ידו – ולא במובן החיובי של המילה.
כשמשבר האקלים עוקר נשים מבתיהן
כך למשל, באסון הצונאמי שפקד את האוקיינוס ההודי ב-2004, נספו בהודו, באינדונזיה ובסרי לנקה פי 3 יותר נשים מגברים. לגברים בחברות המסורתיות היה סיכוי גדול יותר לדעת לשחות, והנשים נטו יותר להיות אחראיות גם לטיפול בילדים ובבני המשפחה בזמן הפינוי הקריטי מאזורי האסון. גם כשנשים נמלטות מאסון אל מרכזי פינוי, הן נחשפות בהם פעמים רבות לאלימות פיזית ומינית ולא מקבלות גישה לטיפול רפואי ראוי והכרחי.
בנוסף, נשים בחברות רבות אחראיות על אנרגיה ביתית, מזון, מים וטיפול בצעירים ובקשישים. במיוחד במדינות מתפתחות, ההשלכות של משבר האקלים עלולות להגביר את הנטל על נשים ונערות, ולאלץ אותן לנסוע רחוק יותר כדי להשיג אספקה יומית, לחשוף אותן לסיכון גדול יותר לביטחונן האישי ולהשאיר עבורן פחות זמן לעבודה בתשלום.
דוגמה אחרת ואחת הסכנות הגדולות שצפויות ממשבר האקלים היא עקירה מהבית והגירה. המראות הקשים מאוקראינה שאנחנו נחשפים אליהן לאחרונה מדי יום, של גלי ענק של מהגרים, הופכים את החשש הזה לוויזואלי ומוחשי מאוד: כך נראה גל הגירה מכמיר לב. לפי מדעני אקלים, עליית פני הים שצפויה בעקבות התחממות הימים והמסת הקרחונים, לצד אירועי מזג אוויר קיצון דוגמת סופות הוריקן והצפות משמעותיות, מעמידים פלח אדיר באוכלוסייה בסכנה של הגירה מאולצת, עקירה וחוסר בית – ולפי דו"ח של תוכנית הפיתוח של האו"ם, 80 אחוז מהאוכלוסייה שנאלצה להיעקר מביתה עקב משבר האקלים היא של נשים.
לנשים יש עדיין כוח כלכלי, פוליטי ומשפטי מועט יותר, ולכן יש להן גם מספר קטן יותר של דרכים להתמודד עם ההשפעות השלילית של אקלים משתנה. יותר נשים חיות מתחת לקו העוני מאשר גברים, ובמדינות רבות בעולם הן זוכות לפחות זכויות אדם בסיסיות, כמו היכולות לנוע בחופשיות, לרכוש אדמות ולהתמודד עם אלימות שיטתית – שמסלימה בתקופות של חוסר יציבות.
פגיעותן המוגברת של הנשים באה לידי ביטוי גם במסגרת הסכם האקלים שנחתם בפריז בדצמבר 2015, כשנכללו בו הוראות ספציפיות שנועדו להבטיח שנשים יקבלו תמיכה ייחודית וייעודית להתמודדות עם הסכנות של משבר האקלים.
גברים מחליטים – נשים סובלות
מדעני העולם תמימי דעים בנוגע לכך שמשבר האקלים מקורו בפליטות מזהמים ובעידוד צריכה מופרזת – והרי שבאופן מסורתי, מי שהוביל את הספינה הזו אלי קרחון ענק היו, בסופו של יום, שליטים גברים שיישמו מדיניות שיכולה להיתפס כ"גברית". כמו כן, באופן היסטורי, נשים הודרו משולחן מקבלי ההחלטות – למרות שאת תוצאות המדיניות הן נאלצות לשאת על גבן.
תחום הסביבה נתפס במקרים רבים כ"נשי". במחקרים רבים נמצא שנשים מכל קצוות האוכלוסייה, המדינות, המגזרים והגילאים נוטות להתנהגות סביבתית יותר מגברים: בין היתר הן משליכות פחות אשפה, ממחזרות יותר ומשאירות טביעת רגל פחמנית קטנה יותר מזו של גברים. עד לאחרונה, חוקרים ייחסו זאת לתכונות שנוטות לאפיין נשים יותר מגברים – אלטרואיזם, אמפתיה ומתן חשיבות גבוהה יותר לנושאים כמו בריאות ובטיחות, אולם שורה של מחקרים הוכיחה שגברים נוטים פחות להתנהגות סביבתית פשוט משום שהם מזהים אותה כ"בעלת אופי נשי", ולכן הם יעדיפו פעמים רבות לבחור בהתנהגויות או במוצרים שלא מקושרים עם שמירה על הסביבה.
נשים בחזית המאבק
כשבדקתי במסגרת הדוקטורט שלי מהו "צדק סביבתי", גיליתי שלנשים היה חלק חשוב מאוד בהובלתו. באמריקה המעמדית של שנות ה-60, ה-70 וה-80, נשים חלוצות ופורצות דרך בתחומן הובילו את החשיבה הסביבתית החדשה – זו שמסתכלת על הסביבה כמערכת מורכבת שצריכה לקחת בחשבון שיקולים של קידמה וחדשנות, וזאת לצד הפגיעה האפשרית של מאפיינים אלו בבריאות שלנו, במזון, באוויר שאנו נושמים ובכלכלת הבית – שחלקן עדיין ניהלו באופן בלעדי.
גם בתצורתו העכשווית של המאבק הסביבתי, אפשר לראות בו לא מעט נשים בחזית. אני רואה כיצד יותר נשים מגברים עומדות כיום בראש ארגונים סביבתיים, מובילות עצומות ומחאות למען הסביבה וחוקרות את הנושא באקדמיה. הדיפלומטית הוותיקה כריסטיאנה פיגרס עמדה בראש ביסוס העקרונות להסכם פריס. מדענית האקלים ד"ר קתרין קלווין היא כיום המדענית הראשית של נאס"א. וגם אצלנו בישראל מכהנות במשרד להגנת הסביבה שרה, מנכ"לית ומדענית ראשית, שיחד עם צוות נשי מובהק מובילות חשיבה סביבתית חדשה ונחושה.
אז כעת כשחודש האישה הבינלאומי הסתיים, ושנייה לפני שהנושא הנשי ייעלם שוב מסדר היום לשנה שלמה, אני מציעה לחשוב רגע על מקומן של הנשים במשבר. כיצד הן הפכו לפגיעות יותר מחד – ומאידך, כיצד הן נוטלות את המושכות בהובלת השינוי ההכרחי, ומכניסות לזירה הפוליטית, החברתית, החינוכית והכלכלית גישות חדשות ומעוררות אופטימיות.
