בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה הטרנד המדעי-סביבתי הבולט ביותר היה העיסוק באוזון, וליתר דיוק ב"חור באוזון", שמרחף לו אי שם מעל אנטרקטיקה. בשנים האחרונות, לעומת זאת, כמעט ולא שומעים יותר על האוזון ועל החורים בו. למי ששכח (או למי שנולד אחרי ששיח האוזון יצא מהאופנה), האוזון הוא גז שמורכב משלושה אטומים של חמצן (O3). גז זה קיים כשכבה בסטרטוספרה (חלק מהאטמוספרה), שבולמת חלק ניכר מהקרינה האולטרה-סגולה (UV-B) מהשמש. קרינה זו גורמת לנזק לרקמות חיות (כוויות שמש) ואף גורמת לנזקים לחומר הגנטי בתאי הגוף, מה שעלול להוביל להופעת סרטן, מומים, ובמינונים גבוהים אף למוות.
נוכחות האוזון במאות מיליוני השנים האחרונות אפשרה את התפתחות החיים על פני כדור הארץ כפי שאנו מכירים אותם כיום. בשנות ה-70 גילו כמה חוקרים, בהם פרנק רולנד, מריו מולינה ופול קרוצן, ששכבת האוזון פגיעה לגזים שמצויים בשימוש האדם. גזים מסוג הכלורו-פלואורו-קרבונים (CFCs), עולים לגובה שכבת האוזון, שם הכלור שמתפרק מהם הורס את האוזון. החוקרים הבינו שהשימוש הגובר בגזים אלה (ומאוחר יותר גם בחומרים אחרים) גורם להרס שכבת האוזון, מעלה את הסיכון להופעת סרטן העור, פגיעה בגידולים חקלאיים ועוד.
הפגיעה בשכבת האוזון תועדה על ידי מדידות מהקרקע ולוויינים. תגליות אלו הובילו בסופו של דבר לפעולות בינלאומיות ששיאן בפרוטוקול מונטריאול שנחתם ב-1987. באמנה זו, שאותה אישררה ישראל ב-1992, הוסכם להוציא בהדרגה משימוש את כל החומרים שפוגעים בשכבת האוזון – בעיקר גזים שפולטים כלור וברום כדוגמת גזי קירור במקררים ובמזגנים, וגזים אינרטיים בתרסיסים. ב-1995 זכו רולנד, מולינה וקרוצן בפרס נובל לכימיה על מחקריהם בתחום האוזון.
קמפיין אנטי-מדעי
שינוי זה זה לא היה פשוט או מהיר, ונתקל כמובן בהתנגדות עזה מטעם החברות שייצרו גזי CFCs וחומרים נוספים שפוגעים באוזון. חברות אלו, בהובלת חברת דו-פונט (DuPont) האמריקאית, פתחו במסע תקשורתי ופוליטי, שמטרתו היתה למנוע קידום החלטות כנגד השימוש או הייצור של אותם חומרים. החברות טענו שהמדע שמראה שה-CFCs פוגעים באוזון הוא מדע בדיוני, שטויות וזבל אינטרסנטי. נשמע לכם מוכר? בצדק, אותם קמפיינים אנטי-מדעיים בוצעו גם על ידי נציגי תעשיית הנפט והפחם כאשר התגלה שהעופרת בדלק מזיקה לסביבה ולבריאות. גם ראשי תעשיית הטבק התאגדו נגד המדע כאשר הוכח שעישון פוגע בבריאות, ותעשיית המזון והחקלאות ביקרה מדענים כאשר הוכח שעודף סוכר מזיק לבריאות. כיום, מתנהל כמובן קמפיין דומה על ידי תעשיית דלקי המאובנים וספיחיה נגד הקונצנזוס המדעי בדבר אחריות האדם על שינוי האקלים.
לישראל היו רגשות אמביוולנטיים לגבי פרוטוקול מונטריאול, זאת בעיקר בשל תעשיית הברום הענפה שפועלת בארץ. הברום שנפלט משלל מוצרים שמיוצרים במפעלי ים המלח מזיק גם הוא לאוזון (וגם מאוד לא בריא לאנשים, אבל זה כבר סיפור אחר) ואין ספק שלירידה בשימוש בברום היתה השפעה כלכלית שלילית על מפעלי ים המלח. עם זאת, המנגנונים הכלכליים שנלוו לפרוטוקול עזרו למדינות ולחברות שהיו תלויות בחומרים אלה והקלו את הפסקת השימוש בהם.
נושא שכבת האוזון נדחק לשוליים בעשור האחרון – אך זה קרה בגלל סיבות טובות: פרוטוקול מונטריאול עמד במטרותיו, ולכן אין כל כך טעם לעסוק בנושא זה. בשל הזמן שלקח עד שהגבלות הייצור והשימוש בחומרים הפוגעים באוזון נכנסו לתוקף, והזמן שלוקח לאותם חומרים מזיקים לאוזון, לעלות לסטרטוספרה ולהתפרק שם – שיאו של החור באוזון מעל אנטרקטיקה נרשם בספטמבר 2006. מאז ישנה ירידה בפגיעה בשכבת האוזון, ושיפור במצב שכבת האוזון.
חשיבות סמלית ומעשית
עד היום, המחקרים צפו שהחור באוזון מעל אנטרקטיקה צפוי להיסגר בסביבות שנת 2050. עם זאת, מחקר חדש מראה שכבר כיום אפשר לדבר על הישגים מרשימים מהירים מהצפוי בתחום. צוות החוקרים הבינלאומי השתמש במודל תנועה כימי-אטמוספרי תלת-ממדי והראה שבזכות הפרוטוקול נמנע הרס גדול יותר של אוזון ממה שהיה צפוי: ללא הפרוטוקול, היה מופיע חור גדול באוזון מעל הקוטב הצפוני ושכבת האוזון היתה מידלדלת פי שתיים בחצי הכדור הצפוני – מעל צפון אמריקה, אסיה ואירופה. החור באוזון שמעל אנטרקטיקה היה גדל ב-40 אחוז והיתה נצפית ירידה משמעותית ברמות האוזון מעל אוסטרליה ודרום אמריקה.
לפרוטוקול מונטריאול יש חשיבות סמלית ומעשית ברורה: מדובר בהסכם הבינלאומי הראשון שעסק בנושא סביבתי חובק עולם, שבמסגרתו הציגו מדענים משלל תחומים (כימיה, אטמוספרה, סביבה וכו') את תגליותיהם ישירות לצוות הבינלאומי שדן בנושא. זה ההסכם הראשון שעליו חתמו רוב מדינות העולם, שהוביל להשגת הסכמה לשינוי פעילות אנושית כדי להגן על העולם מפניה. זה ההסכם הראשון שבו נבנתה תכנית כלכלית לתמיכה במדינות שהסתמכו על ייצור או שימוש בחומרים "האסורים", והושקעו כספים במציאת חלופות לאותם גזים וחומרים שפוגעים באוזון.
ההצלחה של פרוטוקול מונטריאול בטיפול בשכבת האוזון צריך ללמד אותנו שעלינו לפעול למען קבלת החלטות אמיצות בתחום שינוי האקלים, הן ברמה הבינלאומית והן ברמה המקומית.
לקריאת המחקר המקורי בכתב העת Nature Communications לחצו כאן.
להתראות במבול הבא (The Ozone Dance) / אריאל זילבר
[youtube height="HEIGHT" width="WIDTH"]https://www.youtube.com/watch?v=1HCu6lA3lVY[/youtube]