החום הכבד שלח המונים לחפש כל מקור מים אפשרי: ים, בריכות, אגמים, נהרות, כל דבר שיאפשר להתרענן ולהתקרר. בתמונה: נחל הקישון, קרדיט: רשות נחל הקישון
בקיץ האחרון התמודדו ישראל ואירופה עם גלי חום קיצוניים ביותר, כאשר הטמפרטורות חצו את רף 40 המעלות בערים רבות ברחבי היבשת. החום הכבד שלח המונים לחפש כל מקור מים אפשרי: ים, בריכות, אגמים, נהרות, כל דבר שיאפשר להתרענן ולהתקרר. באופן פרדוקסלי, דווקא בערים הגדולות, שבחלקן חוצים נהרות ונחלים, הרחצה כמעט שאינה אפשרית, לרוב בשל זיהום המים והזרמת שפכים. בשנים האחרונות גוברת ההבנה שיש להנגיש לציבור את מקורות המים הטבעיים בלב הערים, ובאירופה כבר אפשר להרגיש ברוח השינוי. אבל מה קורה בישראל?
לאחרונה פורסם שנהר הסיין בפריז נפתח לשחייה לקהל הרחב – לראשונה זה מאה שנה. זה אולי נשמע מפתיע אבל רק השנה הצליחו הרשויות בעיר לשקם את הנהר למצב שבו ניתן לרחוץ בו בבטחה. הסיבה לאיסור ההיסטורי לרחצה בנהר נעוצה בעיקר בתשתיות של פריז, שבדומה לערים ותיקות אחרות בעולם, מערכת הביוב הישנה שלה מובילה מי גשמים ומי שפכים לאותם הצינורות. כך, בעת גשמים עזים, המערכת קורסת והעיר נאלצת להזרים את עודפי הביוב ישירות לנהר במקום למפעלי הטיהור. התוצאה: זיהום חמור שכולל עלייה חדה ברמות חיידקי אי-קולי ואנטרוקוקוס פקאליס – הרבה מעל הרף המותר לרחצה לפי התקנים האירופאיים.
לנקות נהר
כדי להתמודד עם הבעיה וכדי להבטיח לתושבות ותושבי פריז נהר ראוי לשחייה, החליטה עיריית פריז להשקיע מאמצים ומשאבים חסרי תקדים בשיקום תשתיות הביוב של העיר, כחלק מההיערכות לאירוח משחקי האולימפיאדה בקיץ שעבר. מדובר בפרויקט רחב היקף בעלות של 1.4 מיליארד אירו שבמהלכו שודרגו מערכות הניקוז וחוברו מעל ל-20 אלף בתים למערכת הביוב. גולת הכותרת של הפרויקט היא הקמתו של מתקן אגירת מים תת-קרקעי בנפח של 46 אלף מ"ק – הגדול מסוגו בצרפת. המתקן נועד לאגור את עודפי מי הגשמים ולמנוע מהם לזרום ישירות לנהר. כך יוכלו הרשויות לווסת את ההזרמה בצורה מבוקרת ולשמור על איכות המים גם בתקופות רגישות.
פריז אולי תפסה את הכותרות, אך היא ממש לא לבד. בעשורים האחרונים הולכת ומתרחבת מגמה עולמית של יוזמות עירוניות המבקשות להחזיר את הנהרות לידי הציבור, ובפרט להפוך אותם לראויים לשחייה. בברלין, למשל, ארגון Fluss Bad Berlin מקדם תוכנית לניקוי נהר השפרה ופתיחתו לנופש ולשחייה. מדובר בנהר שחוצה את לב העיר אך נאסר לרחצה בגלל זיהום. המטרה היא להפוך קטע מרכזי של הנהר לבריכת שחייה עירונית פתוחה, מסוננת וחינמית. חלק מהתכנון כולל אזורי ביצה טבעיים שישמשו כמערכת טיהור ביולוגית של המים. גם ברוטרדם, עיר הנמל הגדולה של הולנד, אפשר לראות את השינוי בשטח: חלק קטן מהנמל הוסב בשנים האחרונות לאזור רחצה מוסדר לילדים ולמבוגרים, כחלק מחזון רחב יותר לפתוח אזורים נוספים בעיר לשחייה בטוחה ונקייה.
בעקבות היוזמה הפריזאית, נוסדה בשנה שעברה ברית בין-לאומית חדשה בשם Swimmable Cities –תנועה עולמית שמטרתה לקדם שחייה בנתיבי מים עירוניים ולשמש לובי שפועל לשכנוע פוליטיקאים וראשי ערים לנקות נהרות, אגמים ותעלות כך שיהפכו לשמישים ולבטוחים עבור הציבור. ברית זו מאחדת פעילים, אנשי מקצוע ומקבלי החלטות שמאמינים כי המים בעיר אינם רק משאב סביבתי אלא גם מרחב חברתי, תרבותי ובריאותי שיש להחזיר לתושבים. עד כה הצטרפו לברית מעל 80 ערים ועיירות מ-30 מדינות ברחבי העולם, ממטרופולינים גדולים כמו פריז, מלבורן וניו יורק, ועד ערים קטנות השואפות להפוך את הנהרות שלהן למוקדי טבע ונופש עירוניים. היוזמה מדגישה את חשיבות הניקיון והבטיחות של מי השטח העירוני, את הקשר ההדוק בין איכות המים לבין איכות החיים, השוויון החברתי והקיימות הסביבתית, ומעודדת פיתוח תשתיות ירוקות שמאפשרות גישה נרחבת ושוויונית לתשתיות מים.
השנה מציינים 30 שנה לשיקום נחל הקישון. קרדיט: רשות נחל הקישון
הקישון שלנו
גם בישראל יש נחלים ותעלות מים שחוצים ערים אך הם אינם ראויים לרחצה או לטבילה, למשל נחל הירקון בתל אביב, נחל הגעתון בנהריה ונחל הקישון בחיפה. במשך עשרות שנים נחשב הקישון לאחד הנחלים המזוהמים במדינה שאליו הוזרמו שפכים ביתיים ופסולת מסוכנת מהמפעלים הפטרו-כימיים במפרץ חיפה. ״אנחנו מציינים השנה 30 שנה לשיקום נחל הקישון״, מספרת שרון נסים, מנכ״לית רשות נחל הקישון. ״זה היה הנחל המזוהם ביותר במדינת ישראל, ברמה שלא היו בו בעלי חיים ואפילו לא וירוסים – זרמו בו בעיקר חומצות חזקות. לעומת נהר הסיין בפריז, אצלנו לא מדובר רק בשפכים עירוניים, אלא גם בשפכי תעשייה כבדה שהגיעו ממתחם בתי הזיקוק״, היא מסבירה.
עבודות השיקום כללו הפסקת הזרמת השפכים, ניקוי קרקעית הנחל מזיהומים רעילים, שיקום בתי גידול טבעיים וסלילת פארק לאורך הגדות. נוסף על כך, שוקם אזור שפך הקישון והוקמה בו טיילת חדשה כחלק ממאמצי השבת הנחל לציבור. ״טיפלנו בקרקעית המזוהמת בשיתוף רשות הניקוז והמשרד להגנת הסביבה והפכנו את הנחל לכזה שכיום יש בו שפע של בעלי חיים כמו דגים וצבים. מדובר במהפך אדיר ועדיין אנחנו שואפים להגיע לאיכות מים הרבה יותר גבוהה״, מציינת נסים.
מים לנשימה
כבר כמה שנים, ובעיקר מאז תקופת הקורונה, מורגשת עלייה מתמשכת בביקוש של הציבור ליהנות ממשאבי טבע קרובים לבית. ״כמות האוכלוסייה עולה משנה לשנה, והרצון של אנשים לבלות בשטחים הפתוחים הולך וגובר״, אומרת נסים. ״היום, חופי הים, הם לא כמו שהיו לפני 20 שנה – הם הרבה יותר עמוסים וצפופים. במיוחד בתקופות כמו הקורונה וכמו המלחמה, כשהשמיים נסגרים ואנשים מחפשים מקום לנשום ליד הבית, תחת כל הלחצים שכולנו חווים, המשאבים האלה מקבלים משמעות אדירה. המדינה צריכה להכיר בכך שהם חיוניים לאנשים. אנחנו רואים את זה בשטח כשכמות המבקרים בפארקים של הקישון עולה משנה לשנה״, היא אומרת.
האם בעתיד נחל הקישון לא יהיה רק נקי מזיהומים אלא גם יאפשר רחצה ושחייה לציבור הרחב, בדומה לנהר הסיין בפריז? לדבריה של נסים, ברשות נחל קישון מקווים שבעוד עשור מהיום זה יהיה אפשרי: ״יש לנו תמונות ארכיון מ-1926 של אנשים שוחים בקישון, עוד לפני שהוקמו בתי הזיקוק ונמל בחיפה ולפני שהנחל תפקד כמוביל שפכים. המטרה שלנו היא לחזור מאה שנים אחורה, להחזיר את הנחל לטבע ולאפשר שחייה. זכינו לאחרונה בתקציב מהקרן לשמירה על שטחים פתוחים לפרויקט למניעת זיהומים, ואני מקווה שאם כל הגורמים ישלבו ידיים – זה יקרה תוך עשור״, מסכמת נסים.
