חובבי הבשר אניני הטעם מעדיפים לקנות בשר מפרות שגודלו במרעה חופשי וזכו לתזונה טבעית ואורגנית, ליחס אישי ולמרחבים פתוחים. גידול כזה בוודאי מיטיב עם תנאי המחייה של הפרות, אך האם הוא טוב גם לסביבה? דו"ח חדש ומקיף שפורסם על ידי המכון לחקר המזון והאקלים באוניברסיטת אוקסופרד בוחן את השאלה האם מעבר לשיטות גידול בקר מסורתיות מבוססות רעייה יפחיתו את פליטות גזי החממה שפולטת תעשיית הבקר ביחס לשיטות המתועשות, ובכך יסייע למאבק במשבר האקלים.
בשיטות הגידול הרווחות כיום, בעלי החיים חיים בצפיפות במתקנים מתועשים וניזונים בעיקר (או רק) מגרעינים דוגמת סויה ותירס. זוהי שיטת יעילה יותר ביחס לרעייה בשטחים הפתוחים מבחינת כמות המזון המתקבלת ליחידת שטח, אך יש לה השפעה קשה על הסביבה: תעשיית המזון מן החי אחראית כיום ל-14.5 אחוז מסך פליטות גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה ויש לה תרומה משמעותית לשינוי האקלים. 80 אחוז מתוך גזי החממה שמקורם במשק החי מיוחסים לבקר (לצד מעלי גירה נוספים כמו כבשים, שחלקם קטן באופן משמעותי).
בשנת 2006 פורסם דו"ח האו"ם "צלו הארוך של משק החי" העוסק בחלקה הנכבד של תעשיית המזון מן החי בפליטת גזי חממה אשר מאיצים את משבר האקלים, ומאז נערכו מחקרים רבים המאששים את הטענה. בספרות המקצועית, בתקשורת ועם הזמן גם במודעות הציבורית השתרשה ההבנה כי לגידול בעלי חיים לצורכי מזון, ובעיקר לגידול בקר, יש השלכות סביבתיות חמורות: פליטות גזי חממה מתאן וחנקן דו-חמצני, לצד גז החממה פחמן דו-חמצני, שמשפיעים על התחממות כדור הארץ, אך לא רק; גידול בעלי חיים למזון אחראי גם על זיהום קרקעות ומקורות מים, שימוש יתר באנטיביוטיקה המוביל להיווצרותם של חיידקים עמידים, והשלכות רבות נוספות הקשורות לבריאות הציבור ולרווחתם של בעלי החיים.
לפי נתוני ה-OECD, ממוצע הצריכה העולמי של בשר בקר או כבש הנו 6.5 ק"ג לאדם לשנה. ב-2016 עמדה צריכת בשר בקר וכבש בישראל על כ-20 ק"ג לאדם, מה שממקם אותנו במקום השביעי בעולם בצריכת בקר אחרי אוסטרליה, פרגוואי, ארה"ב וברזיל, שם צריכת הבשר עומדת על בין 20 ל-25 ק"ג בשר לאדם לשנה. שתי שיאניות הצריכה הן ארגנטינה ואורגוואי, עם כמות כפולה של כ-43 ק"ג לשנה. בהודו, שנמצאת במקום הלפני אחרון (האחרונה היא סודן), עומדת צריכת הבשר לאדם לשנה על 0.5 ק"ג.
נתון מדאיג המתפרסם גם הוא בדו"ח האו"ם מ-2006 צופה כי עד 2050 צריכת הבשר העולה תכפיל את עצמה עקב גידול האוכלוסייה הטבעית בעולם והעלייה ברמת החיים במדינות מתפתחות כמו סין, הודו, ברזיל ועוד.
לעבור למרעה או להסתפק בעוף?
לאור הנזקים הסביבתיים שבגידול בעלי חיים למזון באופן הנהוג כיום, קיימות גישות שונות למציאת פתרונות שיפחיתו את ההשפעה הזו. הגישה הרווחת והקונבנציונאלית בעשרות השנים האחרונות היא של ייעול תעשיית המזון, על ידי כליאתם של בעלי החיים במתקנים צפופים יותר, שינויים באופן הרבייה של בעלי החיים, שינויים גנטיים בבעלי החיים עצמם (כך שיגדלו מהר יותר ויכילו יותר שריר, למשל) ובמזון שניתן להם ובשיטות גידול המזון. מובן שמשמעותה של גישה זו היא פגיעה אנושה ברווחתם של בעלי החיים, אך יכולות להיות לה גם השפעות שליליות על בריאות הציבור.
כאשר השיקולים הכלכליים עומדים בראש מערך השיקולים של תעשיית הבשר, גם הצרכנים חשופים למחלות קשות העוברות לבסוף לצלחת. כך למשל, מגפת הפרה המשוגעת (ספגת המוח) שפרצה בבריטניה בשנות התשעים לאחר שיצרני הבשר החליפו את הסויה היקרה בבשר טחון עשוי מפגרים של פרות כמזון לפרות המשק. המגפה פשטה בקרב מאות אלפי פרות משק, ובני האדם אשר צרכו מוצרי בשר נגועים חלו בזן חדש של מחלת קרויצפלד-יעקב (CJD), מחלה אשר מאובחנת לעיתים שנים רבות לאחר ההדבקה.
אלטרנטיבות אחרות לגידול בקר למזון מציעות לנקוט מדיניות של הפחתה משמעותית בצריכת בשר באופן כללי ומעבר לתזונה מבוססת מזון מן הצומח – מדיניות אשר הולכת ומקבלת את תמיכתן של מדינות רבות. ב-2014 הוציא ארגון הסביבה של האו"ם דו"ח שבו הוא קורא לקצץ את צריכת הבשר ב-60 אחוז, לרמה שהייתה נהוגה בשנות הארבעים של המאה העשרים. משרד הבריאות הסיני, למשל, ממליץ לאזרחיו להפחית במחצית את צריכת הבשר לאדם, אשר עלתה בסין באופן משמעותי בשנים האחרונות בעקבות ההטבה במצב הכלכלי, מ-13 ק"ג בשר לאדם בממוצע בשנת 1982 ל-63 ק"ג בשר בשנה נכון ל-2016. הצפי הוא לעלייה של עוד 30 ק"ג לשנה לאדם עד 2030, אם אורחות התזונה יישארו כפי שהן היום בסין.
היתרון הסביבתי הגלום בהפחתה ניכרת בצריכת בקר, מעבר לצמצום פליטות גזי החממה הנפלטים בתהליך הייצור והשינוע של הבקר, הנה האפשרות לייעור מחדש של שטחי אדמה גדולים אשר תפוסים כיום לגידול הבקר או המזון עבורם. השבת שטחי האדמה וייעורם מחדש יאפשרו את ספיחתם של גזי החממה הנפלטים ואף יותירו מרחב להפקת אנרגיה מתחדשת על שטחים אלו ולשיקום מגוון מיני החי והצומח.
אסכולה אחרת רואה כפתרון האידיאלי מעבר לאכילת בעלי חיים שאינם מעלי גירה, כמו תרנגולות וחזירים, שפולטים פחות גזי חממה בתהליך עיכול המזון וצורכים פחות שטח לגידולם או לגידול המזון עבורם. מגמה זה מתרחשת בפועל באופן חסר תקדים עקב היעילות שבגידול בעלי חיים אלו. ישראל למשל היא צרכנית מספר אחת בעולם של בשר תרנגול לנפש, עם כמות של 57 ק"ג לשנה לאדם, ובסין יש העדפה ברורה לבשר חזיר. סין צורכת 28 אחוז מכלל הבשר הנאכל בעולם, מחציתו בשר חזיר.
פחות פחמן, יותר מתאן
אלטרנטיבה נוספת הנה מעבר לשיטות גידול שונות של בקר, הנשענות על רעייה בשטחים פתוחים. ההנחה היא שבאמצעות רעיית העדרים בשטחים הפתוחים, מחזירים העדרים לקרקע את הפחמן והחנקן בהפרשותיהם באופן שמאזן את פליטות גזי החממה שלהן הם אחראים. כמו כן, שיטות גידול אלו תומכות כיום בתזונתם של 200 מיליון רועים ברחבי העולם, ומאפשרות להזין גם את עניי העולם שבקר מתועש אינו זמין להם. כך טוען למשל הפובליציסט ופעיל הסביבה הבריטי ג'ורג' מונביוט, אשר דגל בטבעונות סביבתית עד לפרסום מאמרו "טעיתי לגבי טבעונות, שיאכלו בשר – אך בשר מרעה בלבד". במאמר זה טען שהפחתה של צריכת בשר במחצית מהכמות הנצרכת היום, תוך מעבר לגידולי מרעה, מהווה דרך אקולוגית להזנת העולם.
הדו"ח שפורסם לאחרונה בחן את הטענה הרווחת לפיה מעבר לגידול בקר במרעה אכן יאפשר הפחתה בכמות גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה – אך נמצא שטענה זו אינה עומדת במבחן המציאות, למעט במקומות בהם ישנם תנאים אופטימליים לכך, ובכל מקרה לא תספק את הכמות הבשר הנצרכת כיום.
על פי הדו"ח, כיום בקר ממרעה אחראי לאספקה מזערית של גרם אחד מתוך 27 גרם לאדם ליום של חלבון מן החי בעולם. בעוד שבקר שמקורו ברעייה בלבד מספק רק גרם אחד של חלבון לאדם ביום, יש לו תרומה של 20 אחוז מסך פליטות הפחמן הדו-חמצני שלהן אחראי משק החי בכללותו.
אכן, על פי הדו"ח, גידול בקר במרעה יכול לסייע בשמירת מעגל הפחמן ולמנוע את פליטתו לאטמוספירה – אך בתנאים מסוימים מאוד, וכתלות בגורמים בשטח כמו איכות האדמה והצמחייה, האקלים, אופן ניהול הרעייה כך שהאדמה והצמחייה יוכלו להתחדש, ועוד. בכל מקרה, בכמויות הנצרכות כיום, נטען בדו"ח, אין אפשרות לקיים רעייה בת-קיימא של בקר באופן שיטיב עם פליטות גזי החממה ביחס לשיטות הקיימות. כמות רבה כל כך של בעלי חיים במרעה תגרום להרס האדמות ולא תאפשר את התחדשותן.
לגז המתאן, שאותו פולטים בעלי חיים מעלי גירה, אורך חיים קצר יותר ביחס לפחמן דו-חמצני, אך הוא חזק בהרבה ממנו (פי 30) בהשפעתו על התחממות כדור הארץ. לכן, נטען בדו"ח, כל עוד גידול בעלי חיים מעלי הגירה ממשיך בכמויות הנוכחיות, פליטות המתאן המשמעותיות יבטלו ואף יעלו על החיסכון שבפליטת פחמן דו-חמצני כתוצאה ממעבר לרעייה.
באשר לטענה כי רעיית בקר משמרת את חומרי ההזנה באדמה ובעיקר חנקן, הדו"ח מדגיש כי הפרשות בעלי החיים אכן יכולות להשיב את החנקן לאדמה, אך הן אינן מספקות חנקן "חדש" – והבעיה הגדולה הינה הנזקים הנגרמים למקורות המים כתוצאה מהתשטיפים של הפרשות אלו.
"למצוא את האיזון העדין"
המסקנה המתקבלת מהמחקר היא שלמעבר לרעייה אין יכולת לסייע במאבק בהתחממות הגלובלית וכי טביעת הרגל הפחמנית אינה בהכרח קטנה יותר מזו של שיטות הגידול כיום. הפחתת בשר באופן משמעותי נראית כיום כמו האפשרות העיקרית למזעור פליטות גזי החממה של תעשיית המזון מן החי, לפחות עד שנוכל להניח נתח עסיסי של בשר מתורבת על הצלחת.
אלון שפון, אשר חוקר את ההשלכות הסביבתיות של מזון מן החי במכון ויצמן וממייסדי הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא, מתייחס לדו"ח ואומר כי "זהו דו"ח חשוב הנותן מענה לתפיסה הרווחת לפיה רעיית בקר בשטחי מרעה יכולה גם להאכיל את אוכלוסיית העולם וגם לעזור בשיקום שטחי אדמה ובקיבוע הפחמן באופן שיסייע להפחתת פליטות גזי החממה. הדו"ח מלמד כי המגמה לעודד מעבר לבשר במרעה מטעמים סביבתיים אינה מבוססת מדעית ונכונה רק בשטחים ובתנאים מסוימים.
"כמו שמצאנו במחקר שעשינו בנושא אשר התפרסם לאחרונה בכתב העת Nature", מוסיף שפון, "אם נעבור לגידול בקר בשטחי מרעה, ללא תחרות בשטחים החקלאיים בהם מגדלים מזון עבור בני האדם, נגיע לכמות של 45 אחוז מהכמות הנצרכת כיום. השמירה על שטחים חקלאיים לייצור מזון חשובה בכל מדינה על מנת לשמור על ביטחון תזונתי (כיום על כשליש מכל השטחים החקלאיים בעולם מגדלים מזון לבעלי החיים בתעשיית המזון). שטחים אלו יכולים לשמש לגידול המזון ישירות לאוכלוסייה המקומית ויש חשיבות לשמירה עליהם. לשיטה של גידול בקר בשטחי מרעה יש אולי יתרון בשמירה על שטחים פתוחים והמגוון הביולוגי בתנאים מסוימים, אך יש לה הרבה חסרונות כולל פליטות גזי חממה גבוהות מאלו המתקבעות על ידי הבקר המתועש, במיוחד לאור זמן הגידול הארוך יותר של בקר המרעה עד לשחיטתו. יש למצוא את האיזון העדין שבין שמירה על שטחי מרעה בכמות ובאופן ניהול מקיים שיעשה אופטימיזציה סביבתית ובמקביל לעודד את צמצום צריכת הבשר במדינות מפותחות לאור המגבלות במשאבים וגם בשל סיבות בריאותיות"
אז איך בכל זאת כדאי לגדל את הבשר? לפי שפון, "יש לחשוב מחוץ לקופסה ולעבור למערכות גידול אקולוגיות שיש בהן את כל המרכיבים: עצים, שיחים, עשב ובעלי חיים. בגישה זו הנמצאת תחת הקטגוריה המכונה 'חקלאות אקולוגית' (אגרואקולוגיה) יש להשקיע את מירב המחקר ותשומת הלב על מנת להבין כמה הן יכולות לספק, מהו היעד שאליו יש לשאוף מבחינת כמויות הייצור. כמויות בשר הבקר הנצרכות כיום בעולם המערבי לא יכולות להמשיך להיות היעד".
בישראל מרבית הבקר הנאכל בארץ מיובא וכן הגרעינים שמהם ניזונים בעלי החיים בתעשיית המזון. "לנו אין את משאבי הקרקע שיאפשרו לספק את הצריכה על ידי רעיית בקר", אומר שפון. "נשאלת השאלה מה האחריות שלנו על משאבי הטבע שנמצאים במדינות אחרות ומה האחריות שלנו כלפי עצמנו למקרה שלא ניתן יהיה לייבא יותר את המזון עקב סיבות מגוונות כמו משבר כלכלי, מגפות, בצורות וכן הלאה".
המסקנה העיקרית המתקבלת מהדו"ח העוסק בהשלכותיו הסביבתיות של המעבר לרעיית בקר ומשלל מחקרים נוספים בתחום, כמו גם המלצות של משרדי בריאות רבים בעולם, הנה כי יש להפחית משמעותית בצריכת הבשר, ובכל מקרה להעדיף בשר שאינו בקר – וזאת בכל שיטת גידול. ואכן, גם בישראל, ממליץ משרד הבריאות על הפחתה משמעותית בצריכת הבשר בכלל והבקר בפרט ומעודד תזונה ים תיכונית המבוססת בעיקר על צמחים (ירקות, פירות, דגנים, אגוזים וקטניות).