באפריל 1815 התפרץ הר הגעש טמבורה באי סומבאוואה שבאינדונזיה. זו היתה ההתפרצות הגעשית הגדולה ביותר בעת המודרנית: מאות מיליוני טונות של חלקיקים ריחפו באוויר, קברו על יושביהם את הכפרים הסמוכים להר הגעש, התפזרו למרחקים אדירים וחוללו נזקים עצומים לחקלאות, שבעקבותיהם בא רעב קטלני.
אך כפי שמעידה האמנות מהתקופה, עננות החלקיקים יצרו מראות שמימיים מרהיבים ויוצאי דופן לא רק באינדונזיה – אלא גם באירופה. השלכותיה מרחיקות הלכת של ההתפרצות גרמו לאפקט שכונה "שנה ללא קיץ" ברחבי העולם: עננת החלקיקים גרמה לירידה של מעלה שלמה בממוצע על פני כדור הארץ. שינוי האקלים הזמני אך המשמעותי הזה הוא מקור השראה, ואולי גם נורת אזהרה, עבור המוחות הקודחים שמחפשים פתרונות למשבר האקלים שכולנו חווים כעת.
לוויינים מצוידים במראות
פרופ' יואב יאיר, דיקן בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה, מסביר שהר הגעש טמבורה הוא דוגמה מוצלחת לאופן שבו הטבע משנה את האקלים – בצורה מוגבלת, אך דרמטית. יאיר מזכיר שב-1991 התפרץ הר הגעש פינטובו בפיליפינים, אמנם בעוצמה פחותה מזו של טמבורה, אך גם הוא גרם להתקררות בחצי הכדור הצפוני, ובישראל החורף של 1992 היה מהגשומים ביותר בהיסטוריה.
"אנחנו יודעים מה קורה כשמוחדרת לסטרטוספרה (שכבת האטמוספירה השנייה, שבה נמצאת גם שכבת האוזון – ש"ש) כמות גדולה של חלקיקים קטנים, שמחזירים לחלל את קרינת השמש ומקררים את כדור הארץ", אומר יאיר. "בשנות השמונים הריצו מודלים ממתמטיים ממוחשבים של אקלים וזרימה אטמוספרית כדי לדעת מה יקרה כתוצאה ממלחמה גרעינית, שתיצור שריפות ענק וערפיח, שמחקים למעשה את הפליטה הגעשית". התוצאה, המכונה "חורף גרעיני", היתה מפחידה מאוד וכנראה בלמה את מרוץ ההתחמשות הגרעיני.
המודלים המתמטיים מדירי השינה משנות השמונים ממלאים תפקיד בניסיונות חדשניים לבלום את ההתחממות הגלובלית באמצעות מה שמכונה "הנדסת אקלים" או geoengineering. "לצד הניסיונות להפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני וגזי החממה האחרים על ידי שינוי משק האנרגיה ומעבר לאנרגיה מתחדשת, באים מדענים ואומרים שיש פתרון מהיר שלא מחייב שינוי בהרגלים הישנים", אומר יאיר, "לשיטתם, אפשר לפתור את משבר האקלים באמצעים שמבוססים על מקרה הר הגעש והמודלים המתמטיים".
הנדסת האקלים מתחלקת לשתי אסטרטגיות עיקריות: הראשונה היא הפחתת ריכוז הפחמן באטמוספירה על ידי סילוקו. סילוק פחמן (שיטה שמכונה Carbon Dioxide Removal), והשנייה היא הגברת החזרת קרינת השמש אל מחוץ לכדור הארץ או "ניהול קרינת השמש" (Solar Radiation management). אחת מהשיטות לסילוק פחמן המוצעות היא פשוטה, ומתבססת על הגדלת כמות הצמחייה בכדור הארץ כדי שתבצע יותר פוטוסינתזה – תהליך שבו הצמחים מקבעים פחמן מהאטמוספירה. הדרכים המדוברות להשגת האפקט הן נטיעת עצים ודישון האוקיינוסים במינרלים, על מנת לחזק את שגשוג האצות. שיטת סילוק פחמן מסובכת יותר מבחינה טכנולוגית היא "לכידת הפחמן" והפיכתו לסלעים שייטמנו באדמה או בקרקעית הים.
אסטרטגיה זו מחווירה לעומת האפשרויות שאסטרטגיית ניהול קרינת שמש מציעה. שיטה זו שואבת השראה ממקרה הר הגעש, ונשמעת עתידנית ושאפתנית הרבה יותר. לניהול קרינת שמש שתי גישות עיקריות: פעולה מחוץ לאטמוספרה בעזרת צי של לוויינים מצוידים במראות מחזירות אור, שייצור מעין "תריס הזזה" בחלל. הגישה השנייה יורדת קרוב יותר לאדמה ומדברת על שינוי אקטיבי של האלבדו – מידת החזרת הקרינה של כדור הארץ – באמצעות השפעה על העננות. זה השלב שבו חובבי תיאוריות הקונספירציה עשויים להתעורר ולהזכיר לנו את שובלי המטוסים שמכונים "כמטריילס" (chemtrails) ומיוחס להם, בין שאר זוועות ואיומים נוראיים, גם ניסיון לשינוי האקלים. בהקשר זה נציין בקצרה שפסי ההתעבות של מטוסי הסילון יוצרים צירוסים, ענני נוצה, שאכן מחזירים קרינה לחלל, אך גם בולעים חום ובסופו של דבר, מציין פרופ' יאיר, תורמים להתחממות יותר מאשר לצמצומה.
נחזור לניהול קרינת השמש הקרקעי. יאיר מסביר שהשיטה מתבססת על יצירת ענני סטרטוקומולוס, ענני שכבות נמוכים, מעל האוקיינוסים. למעשה תהליך כזה קורה כבר היום כתוצאה מפליטות של ארובות של אניות. הארובות גורמות לזריעת עננות נמוכה, שמגדילה את האלבדו (החזרת הקרינה) וגורמת לקירור. מהנדסי האקלים מציעים פעולה יזומה, שבה רפסודות גדולות ישייטו במקומות שבהם אין נתיבי שיט. שם ייזרעו עננים באמצעות שאיבת מי ים והפיכתם לרסס מי מלח שיהפוך בתורו לעננים, אך ללא שימוש בכימיקלים. הטכנולוגיה כבר קיימת ונוסתה בהיקף קטן מאוד.
מעבר לשאלות הטכנולוגיות שמעלות יוזמות הנדסת האקלים, הן מעוררות גם שאלות אתיות מרתקות לא פחות. לאחרונה נערך במרכז הבינתחומי בהרצליה יום עיון שכותרתו "200 שנים אחרי השנה ללא קיץ – פרנקנשטיין, הרי געש והנדסת אקלים". הכנס דן בין היתר בהיבטים המשפטיים והאתיים של הנדסת האקלים – האם האנושות מביאה את עצמה למצב של "לשחק באלוהים", בדומה למפלצת של פרנקנשטיין – יצור שנולד מתוך כוונות טובות והפך לגולם קטלני שקם על יוצרו? אגב, רומן האימה פרנקנשטיין נכתב על ידי מרי שלי בשנת 1816 בליל סערה, שכנראה היה חלק משינויי האקלים שיצרה התפרצות טמבורה.
הכול תלוי בטראמפ
הפתרון הקל לכאורה של הנדסת אקלים, במקום להתמקד בשינוי משק האנרגיה, מעלה חששות רבים. דישון האוקיינוס במינרלים כדי להגדיל את מסת האצות, למשל, הוא בעצם התערבות גדולה בשרשרת המזון הימית, שתוצאותיה אינן ידועות. אין מספיק ידע על דישון האוקיינוסים במינרלים, בפרט כשברקע מגמה עולמית של החמצת האוקיינוסים. "התערבות נוספת, למשל פיזור ברזל, תיצור קוקטייל לא מכוון באוקיינוסים", מציין יאיר. "כל הנושא של התערבות בקנה מידה פלנטרי, הנדסת אקלים, הוא הרבה יותר אקוטי מהתערבות נקודתית כמו זריעת עננים להורדת גשם כמו שנעשה בישראל, ומעלה שאלות האם אנו שוללים גשם ממדינות שכנות. אלה שאלות בקנה מידה קטן יותר לעומת הנדסת אקלים בקנה מידה עולמי".
יאיר מוסיף שבתרחיש הבלהות שמעסיק את "קהילת האקלים" העולמית, נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ לא יכבד את הסכמי פריז, שקבעו יעדים עולמיים לצמצום פליטות הפחמן, וכך ייתכן שהקהילה הבינלאומית תפנה לפתרון בדמות הנדסת אקלים בשיתוף כל העולם. אולם הנדסת האקלים, לדברי יאיר, היא מוצא אחרון: מעבר לסימני השאלה ולחוסר הניסיון ביישום השיטות בהיקף גדול, יש לזכור שיהיה צורך לשמר את האפקט קבוע – בין אם יהיה זה שימוש בלוויינים, זריעת עננים מעל הים או הפיכת פחמן גזי למוצק. "כל הזמן יהיה צורך לחדש אותו כדי לשמר סביבה תומכת חיים", מציין יאיר, מה שאומר שמדובר בהוצאות גדולות לאורך דורות, שלא ברור מי יממן אותן וכיצד.
אם הממשל האמריקאי החדש אכן לא יכבד את הסכמי פריז, "אין לנו את הלוקסוס לחכות ארבע שנים עד להחלפת השלטון", מסכם יאיר. "אין זמן מיותר, וכל התמהמהות ביישום הסכם פריז יכולה להיות בכייה לדורות". נותר רק לקוות שממשל טראמפ לא יסובב את הגלגל לאחור ולא יביא את האנושות למצב פרנקנשטייני, שבו היא תולה את כל יהבה בהנדסת האקלים.