שתפו‬        

יהונתן שר

שיימינג סביבתי בחסות מדינת ישראל

מדוע מחליטות מדינות לבייש חברות מזהמות ולא רק לקנוס אותן, מה קורה בפייסבוק של המשרד להגנת הסביבה ואיך "שיימינג" יוכל להפוך בעתיד לכלי משפטי?
6 באוגוסט 2021



לאחרונה שחררה הזמרת-יוצרת הפופולרית בילי אייליש הודעת התנצלות לאחר שסרטון בו היא נראית משתמשת במילת גנאי גזענית הופץ ברחבי הרשתות החברתיות. למרות שאייליש הייתה בת 13 או 14 כשהסרטון צולם, ושמילת הגנאי נאמרה רק מפני שהיא חלק ממילות שיר מוכר שלא היא כתבה, התגובות הנזעמות מקרב הציבור ואף מקרב מעריציה, הביאו להכרזה שבה היא איששה את מחויבויותיה לערכי המוסר הכללי והביעה את התנגדותה לגזענות. הקריאות הציבוריות נגד אייליש הן מקרה קלאסי של שיימינג (Shaming), או בעברית – ביוש, תופעה שהפכה לנפוצה ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת, שבמסגרתה מעשים של אדם או של גוף מפורסמים ברבים במטרה לגנותם. 

דיון נרחב מתקיים סביב השאלה האם יתרונות הביוש עולים על החסרונות האפשריים של התופעה: מצד אחד, ביוש חושף בפני הציבור מידע שמאפשר לו להימנע מלתמוך באנשים או בהתנהגות שהוא מגנה. מצד שני, לעיתים המידע שנחשף מוצא מההקשר או מנופח מעבר לכל פרופורציה, והמבויש עלול לסבול מההשפעות ההרסניות שלו למשך שארית חייו (או לפחות למשך שארית חיי מנוע החיפוש של גוגל). כך או כך, קשה להטיל ספק ביעילות הביוש ככלי שמרתיע מהתנהגות לא-מוסרית – ומסתבר שגם ממשלות ברחבי העולם, כולל ממשלת ישראל, מתחילות להבין את זה. 

במחקר חדש של ד"ר שרון ידין מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהוצג בשבוע שעבר בוועידה השנתית למדע ולסביבה, היא בוחנת את הדרכים שבהן מדינות מביישות חברות וגופים כדי להעניש אותם על הפרות של תקני איכות סביבה או כדי לדרבן אותם לשפר את התנהלותם, ומציעה כללים להסדרה של פעילות ביוש סביבתית של גופים ממשלתיים רגולטוריים. אז איך גורמים לחברה להתבייש? ומהן ההשלכות המשפטיות של הדבר? 

לגנות במקום לשקף

ביוש סביבתי עלה לכותרות ברחבי העולם יחד עם עלייתה לגדולה של פעילת האקלים השבדית הצעירה גרטה תונברג ב-2019, שידועה בחיבתה לשימוש בגינויים מוסריים. במעשה של דוגמה אישית, כשתונברג הוזמנה לוועידת האקלים של האו"ם בניו יורק, היא חצתה את האוקיינוס האטלנטי ביאכטה קטנה ולא-מזהמת במקום בטיסה

אחת התוצאות המוחשיות של פעילותה של תונברג נודעה בפרסומים ברחבי העולם כתופעת "ביוש הטיסות" (או בשבדית Flygskam). במסגרתה, שבדים רבים דיווחו על תחושת בושה שעולה בהם כשהם טסים, והעדיפו (בין אם בעקבות לחץ חברתי או בעקבות העלייה במודעות לבעיה) להשתמש באמצעי תחבורה אחרים שמזהמים פחות – גם במחיר של עלות גבוהה יותר או של משך נסיעה ארוך יותר. הצלחת "ביוש הטיסות" הביאה לירידה של 4 אחוזים במספר הנוסעים בשדות התעופה הגדולים בשבדיה ולירידה של 9 אחוזים במספר הנוסעים בטיסות מקומיות בשבדיה. 

בנוסף לביוש על ידי פעילים חברתיים, בשנים האחרונות החלו גם גופים מדינתיים להשתמש בכלי של ביוש סביבתי. בניגוד למונח הקרוב של "שקיפות", שמתאר מצב שבו הרגולטור הממשלתי מספק לציבור מידע במקום להסתיר אותו, באופן שאמור להיות ניטרלי, ביוש סביבתי כולל גינוי כלשהו – לדוגמה, באמצעות מתן דירוג שלילי או באמצעות הצגת המידע בליווי חיווי ויזואלי מאיים כזה או אחר. 

מונח מרתיע – כלי יעיל

ידין מזהה אצל הרגולטורים רתיעה מהצהרה על שימוש בביוש – מילה שמעוררת לעיתים קונוטציות שליליות – ונטייה להסתתרות מאחורי המונח "שקיפות". עם זאת, היא טוענת שמקרי בוחן מרחבי העולם מראים שמדובר בכלי יעיל ואף חסכוני. ידין מתייחסת למחקר שבדק את הפעילות של OSHA, הרשות האמריקאית האחראית על בטיחות במקום העבודה – ואחד הגופים הרגולטורים היחידים שמצהירים על שימוש בביוש. במטרה לצמצם מקרי פציעות של עובדים באתרי בנייה, OSHA משתמשת ברשתות חברתיות כמו טוויטר על מנת לפרסם את זהותם של מעסיקים שאצלם אירעו תאונות, ולעיתים אף מוסיפה גינוי, כמו: "המעסיק הזה מתעדף רווחים על פני בטיחות העובדים שלו". במחקר נמצא שכל פרסום מהסוג הזה גורם למפעלים באותו אזור גאוגרפי או באותו תחום עיסוק לשפר את הסטנדרטים הבטיחותיים אצלם במידה ששוות ערך להשפעתם של לא פחות מ-210 ביקורים של פקחים במפעלים.

ומה המצב בישראל? ידין מצביעה על המשרד להגנת הסביבה כגוף שנוקט פעולות של ביוש, באמצעות "הרשימה האדומה", שבה מדורגים המפעלים המזהמים ביותר בישראל, וכן באמצעות פרסומים בפייסבוק שעוסקים בפעולות אכיפה נגד חברות ספציפיות (לדוגמה נגד חברת קווים) – פרסומים שלדברי ידין הלכו והתרבו בשנים האחרונות. 

ידין מזהה את הרפורמה של משרד הכלכלה מ-2017 בדבר פרסום מחיר ממוצע בחו"ל של מוצרי טואלטיקה (שייתכן שהובילה להורדת מחירים), ואת הרפורמה של משרד הבריאות בדבר סימון מוצרי מזון מזיקים, כפעולות של ביוש על ידי הרגולטור שהובילו לשינוי בהתנהלות חברות. בעקבות הרפורמה האחרונה, שכונתה במסמכים הרשמיים "תיווי שיפוטי", חברות מזון גדולות שינו את פסי הייצור שלהם רק כדי להימנע מסימון מוצריהם כלא-בריאים.

אפקטיבי יותר מקנסות במיליונים

אפשר לתהות מדוע הרגולטור נזקק לשימוש בביוש, פרקטיקה שנויה במחלוקת, ולא פשוט עושה את עבודתו – כלומר שולח פקחים ובמידת הצורך מחלק קנסות. ובכן, מהמקרה של OSHA אפשר ללמוד שהביוש מאפשר חיסכון עצום במשאבים, שכן פרסום של ציוץ אחד בטוויטר, שהעלות של ייצורו והעלתו לרשת היא אפסית, הוא אפקטיבי כמו מאות ביקורים של פקחים. 

Photo of man pointing his finger
פרסום "מבייש" מתאים גורם למפעלים לשפר את הסטנדרטים הבטיחותיים אצלם במידה ששוות ערך להשפעתם של לא פחות מ-210 ביקורים של פקחים. Photo by Rodolpho Zanardo on Pexels

שנית, לפי ידין, קנסות פשוט לא עובדים. "המשרד להגנת הסביבה מטיל על חברות קנסות של מאות אלפי ושל מיליוני שקלים בעקבות הפרת היתרי פליטה, וזה לא מספיק כדי להרתיע אותן", היא מספרת. "בעצם מדובר במנגנון של 'שלם בשביל לזהם' – וחברות מוכנות לשלם, הן רואות בכך חלק נורמלי מההתנהלות העסקית". 

ביוש רגולטורי, לעומת זאת, מפעיל לחצים אחרים, ומאפשר לרתום את כוחו של הציבור – בין אם מדובר בפעילים סביבתיים, בצרכנים או בעובדים. הלחץ הציבורי יכול גם לגרום לכך שבנק או משקיע אחר לא ירצו להיות מעורבים בחברה שמוקעת בציבור הרחב, ולגרום לחברה לאמץ פרקטיקות ירוקות (כולל כאלה שנמצאות מעבר למה שהתקנות מחייבות) בכדי לשמר את המוניטין שלה. 

לכל ביוש יש גבול

אם ביוש הוא כלי יעיל וחסכוני כל כך, האם כדאי להגביר את הלחץ ולהוקיע בחוצות העיר הדיגיטליות כל חברה מזהמת, גם אם היא עומדת בתקנות הבסיסיות ביותר שמתיר החוק – עד שיוכח שהיא עושה את מירב המאמצים בכדי לשפר את המצב? הרי ממילא לא מדובר בבן אדם, אלא בגוף עסקי שאין לו רגשות או מעמד חברתי שעלולים להיפגע, לא?

ובכן, מנקודת מבטה כמשפטנית, ידין מתחשבת בכך שגם לחברות יש מוניטין ושם טוב, שפגיעה בהם עלולה לפגוע בזכות לקניין ולחופש העיסוק. "בדרך כלל, כשמטילים עיצום כספי מזמינים את החברה לשימוע כדי שהיא תוכל לטעון את טענותיה", היא אומרת. "כשנעשה שימוש בביוש, הרגולטורים בדרך כלל לא נוטים להפעיל פרוצדורה קבועה כלשהי". 

במחקר חדש שיפורסם בהמשך השנה מציעה ידין פתרון למצב הקיים, שכולל את מיון סוגי הביושים השונים ואת דירוגם לפי מידת הפגיעה הפוטנציאלית בחברה המבוישת, לצד פירוט כלים פרוצדורליים שאותם היא קוראת ליישם בהתאם לחומרתו של הביוש. את מפת הדרכים שפורשת ידין מחוקקים יוכלו לקבוע כמחייבים בעתיד ובתי המשפט יוכלו לאמץ כדי לבחון טענות על ביוש לא-צודק. כך, רק חברות שזכו להליך הוגן יקבלו את מידת הביוש שמתאימה לפעולתם – ואילו אנחנו נזכה בחברות שמודעות לכך שכל פעולה מזהמת עלולה להוביל להוקעתם בציבור הרחב.


בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב- ynet

שתפו‬        


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית