בטבע קיימים כמה מנגנונים שמכתיבים את דרך ההאבקה של פרחים על ידי בעלי חיים. יש פרחים שצבעם מושך חרקים ממינים מסוימים, פרחים אחרים מסתמכים על ריחם כדי למשוך חרקים. לפרחים אחרים יש גם תכסיסים מתוחכמים יותר, כמו פרח הדבורנית ממשפחת הסחלבים, שעבר אבולוציה עד שנהפך דומה בצורתו ובריחו לדבורה נקבה. כך, דבורים זכרים מנסים להזדווג עם ה"דבורה" שבפרח, ואגב כך מאביקים אותו.
החיסרון בדרכי פעולה אלו הוא שככל שדרך הפעולה ספציפית יותר למין מאביק אחד ויחיד, כך הצמח הופך תלוי באותו מין מאביק. אם אותו מין מאביק יעלם, בשל שינוי אקלים, מחלה, הרס שטחי מחיה וכו' – גם הצמח עלול להיעלם בשל אי האבקת פרחיו.
הפרח הטרופי Heliconia tortuosa מהווה מקור צוף למספר מינים של ציפור יונק הדבש. חוקרים גילו שהפרח אינו מייצר אבקנים באופן קבוע. במקום זאת, הפרחים מתחילים לייצר אבקנים רק כאשר מבקרות בפרח ציפורי יונק דבש, ממינים בעלי מקורים מעוקמים מותאמים. כאשר מבקרים בפרח חרקים או ציפורי יונק הדבש בעלי מקורים ישרים, הפרח לא מייצר אבקנים.
הפרח עושה זאת משום שהוא יכול לחשב את קצב השתייה של הצוף. כאשר הצוף נשתה מהר, הפרח מחיל לייצר אבקנים. רק ציפורים עם מקור מעוקל ארוך יכולות להגיע לתחתית גביע הפרח הארוך והמעוקל ולשתות את רוב הצוף. כאשר מבקר בפרח פרט כזה פעם אחת, עולה הסבירות שהוא יבקר בפרח שוב, ואז בפעם הבאה שיבקר הוא גם יאביק את הפרח.
עולה השאלה מדוע שפרח יעדיף דווקא מין ציפור עם מקור מעוקל-ארוך? מתברר שלציפורים אלו יש טווח תעופה ארוך פי עשרה ממינים בעלי מקור ישר. מכאן, שאם יאביקו את הפרח ציפורים שעפות רחוק יותר, יש יותר סיכוי שההאבקה תתבצע עם פרחים שאינם קרובי משפחה של הפרח המקומי, וההפריה תהייה איכותית יותר. בצורה זו הצמח לא מבזבז אנרגיה וחומר (אבקנים וצוף) על מאביקים "נחותים", מבחינתו.
לקריאת המחקר המקורי באתר של PNAS לחצו כאן.
