השם צבי (קול) קרץ אולי לא מוכר לציבור הרחב, אבל הוא מעורב באיתור, פיתוח והפקה של מאגרי הגז הגדולים שהתגלו בשנים האחרונות במים הכלכליים של ישראל והמלצותיו משפיעות במידה לא-מבוטלת על הסביבה שלנו, על הכיס שלנו ועל העתיד שלנו ושל ילדינו. ד"ר קרץ הוא מומחה בתחום מאגרי הנפט והגז, משמש כגיאולוג הראשי בחברות דלק קידוחים ואבנר חיפושי נפט, ובמקביל מרצה בקורסים שעוסקים בגז ובנפט באוניברסיטת בן גוריון, באוניברסיטה העברית ובטכניון.
בשנים האחרונות חוזר ועולה החשש מפני עתיד מקורות האנרגיה שלנו: כמה עוד דלק וגז נוכל לשאוב מבטן האדמה? עד כמה התהליכים האלה פוגעים בסביבה שנשאיר לילדינו? בעוד 30 שנה, כך מתריעים ארגונים סביבתיים וגופים שונים, המשאבים המתכלים יידלדלו עד כדי כך שיהיו יקרים מדי, ולא כדאיים כלכלית להפקה (בין 80 ל-116 אירו לחבית נפט, לעומת 52 אירו כיום) ואנו נישאר ללא אנרגיה זמינה, וללא מים ואוויר נקיים. האומנם זה המצב? מה כמות האנרגיה שבאמת זמינה לנו? לכמה זמן היא תספיק? ועד כמה צריך לחשוש מהזיהום?
כגיאולוג, קרץ אמון על ההיבטים המדעיים של איתור המאגרים ועל מציאת הדרך המתאימה להפיק מהם, אבל ניסיונו הרב וההיכרות שלו עם אלמנטים שונים בתחום הן מבחינה מעשית והן מבחינה תיאורטית הופכים אותו למומחה חשוב שיכול לספק נקודת מבט פנימית וחיצונית בעת ובעונה אחת על נושא הקידוחים.
"הסיפור שלנו מתחיל למעשה בשלב האקספלורציה", מספר קרץ על ראשית תהליך הפקת האנרגיה, "שבמהלכו מנסים לאתר מאגרים במעבה האדמה, בעיקר על ידי סקרים סיסמים (שיטה שבה שולחים גלים אל תת הקרקע, ומאופן חזרתם ניתן ללמוד על סוג הסלע והנוזלים בתת הקרקע, וכן על המבנים הגיאולוגים, ת"ש). פעילות האקספלורציה מגיעה לשיאה, ולמעשה לסיומה, עם קדיחת קידוח האקספלורציה. אם נמצאו בקידוח האקספלורציה עדויות להמצאות כמויות כלכליות של נפט ו/או גז ניתן לכאורה לעבור לשלב של פיתוח המאגר. במהלך שלב הפיתוח מחברים את המאגר, שמצוי בדרך כלל בעומק של קילומטרים במעבה האדמה, אל הצרכנים: הגז נכנס מהמאגר אל הבאר, ומשם הוא עולה אל הצנרת, המוליכה אותו אל מתקן הטיפול ומשם לצרכן. בשלב הפיתוח, שתכנונו והוצאתו לפועל מבוססים על מודלים גאולוגיים והנדסיים מפורטים של המאגר, נקדחות בארות הפקה, מונחת צנרת ומוקמים מתקני הטיפול. העלויות הכרוכות בשלב זה גדולות בסדר גודל ויותר מאלו של שלב האקספלורציה. רק עם סיום שלב הפיתוח מתחיל שלב ההפקה, שבמהלכו מוזרמים הנפט או הגז מהמאגר אל הצרכנים השונים. רק אחרי שמפיקים מהמאגר ניתן למעשה לכייל את המודלים הגיאולוגים וההנדסיים ששימשו לפיתוחו, ובאמצעותם לשפר ולעדכן את האומדנים לגבי קצבי ההפקה וכמויות הנפט והגז שיופקו בסך הכל מהמאגר. מדובר בתהליך מתמשך של הבנת המאגר על ידי הטמעה של נתונים שנאספים לכל אורך חייו. כלומר, גם במהלך שלב ההפקה אנחנו מעדכנים את האומדנים שלנו לגבי קצבי הפקה וכמות הגז שתופק. השקעה בפיתוח המאגר ובתפעולו, שמגיעה למיליארדי דולרים, היא בגדר סיכון מחושב, כי ההבנה שלנו של המאגר גדלה עם הזמן".
האם אפשר לנצל כל מאגר במלואו?
"לא ניתן להפיק את כל הנפט והגז המצויים במאגר. בז'רגון המקצועי מדברים על נפט 'במקום במקור' (initially in place), ועל נפט 'בר הפקה' (recoverable). חשוב לזכור שהמאגר איננו חלל גדול במעבה האדמה, אלא למעשה שכבת סלע עם חללים רבים וקטנים שבהם מצויים הגז והנפט. חלק מהנפט והגז נדבק לגרגרים של הסלע, וחלקו נלכד גם בתוך החללים הקטנים. כך קורה שחלק משמעותי מהנפט והגז ש'במקום' אינו בר-הפקה בטכנולוגיה הקיימת, ונשאר למעשה במאגר. במרבית מאגרי הגז ניתן להפיק מעל 60 אחוז, אך במאגרי נפט רבים, פחות מ-20 אחוז ניתנים להפקה באופן טבעי. כדי להוציא יותר, יש לבצע פעולות המרצה, דוגמת הזרקה של מים אל תוך המאגר, פעולה השומרת על הלחץ במאגר וגם דוחפת את הנפט לכיוון הבאר המפיקה. הטכניקה הזאת מאוד נפוצה בעולם, וגם מאוד יעילה, שכן ניתן להזריק חזרה למאגר מים שהופקו ממנו. דברים יותר מתוחכמים כוללים שימוש בפחמן דו-חמצני, שמסוגל להוריד את צמיגות הנפט וגם להעלות את הפרמביליות (יכולת הולכת הנוזלים, ת"ש) של סלעים מסוימים. ההצלחה של פעולות אלו לא מובטחת, ואף על פי שהצטבר ניסיון מאלפי שדות נפט בעולם, בסופו של דבר מתחייבים ניסוי וטעייה בשטח. בממוצע, מרוב מאגרי הנפט ניתן להפיק מעל 40 אחוז מהנפט ש'במקום', ובמאגרים מסוימים מפיקים אפילו מעל 80 אחוזים. חשוב לציין ולהדגיש שהמספרים המדווחים לציבור בארץ, וגם בחו"ל, בדוחות משאבים לדוגמה, הם הכמויות של הנפט והגז שהם בני הפקה, ולא מה ש'במקום'".
כמה מצליחים להפיק בארץ, בשדות שאתה עובד עליהם?
"בשדה מרי בי, שמפיקים ממנו גז קרוב לעשר שנים, הגענו לכמעט 80 אחוז. בשדה תמר התחלנו להפיק רק לפני שנתיים, ולמעשה הפקנו עד היום רק כחמישה אחוזים מהגז שלהערכתנו הוא בר-הפקה. בשדה לוויתן סיימנו את שלב האקספלורציה וההערכה, ואנחנו עומדים בפני שלב הפיתוח. לפי האומדנים הנוכחים נצליח, באמצעות הטכנולוגיה הקיימת, להפיק 65 אחוז מהגז שנמצא במאגר. אך בעתיד ייתכן שתהיה טכנולוגיה שתאפשר להפיק יותר, וחשוב לזכור שכל עליה באחוז אחד משמעה תוספת גדולה מאוד של גז במאגרים ענקיים כמו תמר ולוויתן. תעשיית הנפט והגז מאוד חדשנית וכל הזמן מפותחות טכנולוגיות שמאפשרות ניצול טוב יותר של המשאבים, בזמן קצר יותר ובצורה בטוחה יותר. אנחנו יודעים כיום לקדוח לאורך של יותר מ-13 קילומטר, ולהגיע לנקודה בעומק של חמישה קילומטרים בדיוק של סנטימטרים. אלה דברים מדהימים, שהתאפשרו הודות לידע ולטכנולוגיה שהולכים ומתפתחים".
מצב של אי-ודאות
על פי קרץ, תעשיית החיפושים וההפקה בישראל נמצאת במצב בעייתי של אי-ודאות, שמקשה על פעילותה. "כרגע הרגולציה במדינה שמה לנו מחסום שלא מאפשר לפעול. אנחנו מקווים שהמדינה והרגולטורים השונים יגיעו למקום שיאפשר לנו לקבל החלטות לגבי השקעות עתק שאנחנו נדרשים אליהם, ולמעשה להבטיח יציבות מבחינת התקינה. אנחנו, למשל, עומדים בפני פיתוח של שדה לוויתן, שמחייב השקעה בסדר גודל של 7-6 מיליארד דולר, שזה כסף שצריך להשקיע אותו היום, לא בעוד 20 שנה, כדי לשים צינורות, לקדוח בארות וכדומה. "צרי"לכדי לקבל החלטת השקעה בסדר גודל שכזה, צריכה להיות וודאות לגבי התקינה הבסיסית, שתישאר יציבה לשנים שיבואו, אחרת קשה מאוד לדעת אם ומתי ניתן בכלל להחזיר את ההשקעה".
האם בכלל כדאי להמשיך ולהשקיע בישראל מבחינת חיפושי גז ונפט?
"לדעתי כן. לפי מחקר של המכון הגיאולוגי האמריקאי מ-2010, יש בישראל ובמדינות סביבה פוטנציאל מאוד גדול, פי כמה וכמה ממה שמצאנו עד היום. מדובר בגז ובנפט, ביבשה ובים. אני מסכים עם ההערכות של האמריקאים ולדעתי הדרך היחידה לממש את הפוטנציאל הזה היא לעשות פעילות אקספלורציה – לחפש ולקדוח. ייתכן שהפוטנציאל גדול אף יותר מההערכות".
הדלקים הפוסילים הם משאב מתכלה ומוגבל, האם אנו משאירים מספיק לדורות הבאים?
"נכון, דלקים פוסילים הם משאב מתכלה, אך כאמור, הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן. היום מפיקים נפט וגז בכמויות מסחריות ממאגרים שלפני עשר ועשרים שנים לא חשבו בכלל להפיק מהם. לדוגמה נפט וגז מפצלים, שהם סלעים בעלי פרמיאביליות מאוד נמוכה. ההפקה מסלעים אלו היא אגב אחד הגורמים העיקריים לירידה במחירי הנפט בעולם בשנה האחרונה. טכניקת הסידוק ההידראולי (Fracking) של סלעי הפצלים, היא טכנולוגיה שלא השתמשו בה בהיקפים משמעותיים עד השנים האחרונות, והיא היא שמאפשרת את הפקתם. אם מסתכלים על טרנדים של עתודות נפט זמינות בעולם, רואים שהן לא דועכות באופן דרמטי, בעיקר בזכות טכנולוגיה שמאפשרת להפיק יותר, ולהגיע למאגרים עמוקים, רחוקים ומאתגרים".
קידוחים פיראטיים
הסידוק ההידראולי הוא נושא מסקרן במיוחד, אף שאינו מצוי בתחום העיסוק של קרץ. הטכנולוגיה פותחה לראשונה בשנות ה-40, כדי להפיק נפט וגז מסלעים בעלי פרמביליות נמוכה, על ידי החדרת נוזלים, בלחץ גבוה לתת הקרקע. הפעולה שוברת את הסלע ומאפשרת לנפט או לגז להגיע לבאר המפיקה. בזמן פיתוחה וגם עשורים אחר כך, השיטה היתה לא-כדאית מבחינה כלכלית בהיקפים משמעותיים, אך בעקבות פיתוחים טכנולוגיים שונים, עליה במחירי הנפט ודרישות השוק (בעיקר לגז), השימוש בה כיום פופולרי יותר ויותר בעולם, בעיקר בארה"ב. עם זאת, יש מדינות בארה"ב שאסרו או אוסרות את השימוש בטכניקה זו בשל החשש מזיהום. הסידוק ההידראולי עלול להיות מזהם בגלל דליפה אפשרית של נוזלים אל מי התהום ואל הקרקע. בנוסף, בשדות גז במזרח ארה"ב, ובעיקר בפנסילבניה, תועדו דליפות משמעותיות של מתאן, שהינו גז חממה אפקטיבי בהרבה מפחמן דו-חמצני. לאחרונה גם התפרסמו מחקרים שמעידים על קשר בין פעילות פראקינג להתגברות התכיפות והעוצמה של רעידות אדמה.
לדעתו של קרץ, על סמך המידע המתפרסם על ידי חוקרים וחברות העוסקים בתחום, הבעיה היא בחברות לא מקצועיות שעסקו בתחום. "נראה שאחת הבעיות העיקריות בתעשיית הפראקינג היא שהיו המון חברות שפעלו בתחום ולא לכולן היו יכולות מקצועיות מספקות, וזאת בלשון המעטה", הוא אומר. "אחת הבעיות בסידוק הידראולי – בפנסילבניה, למשל – היא שרבים עבדו שם במשך עשרות שנים באופן חובבני. כל אחד עם צינור ומשאבה יכול לעשות סידוק הידראולי, ואם לא עושים את זה כמו שצריך זה יכול לגרום לנזקים. בעבר בפנסילבניה חוואים פשוט הפיקו גז לצריכה עצמית על ידי תקיעת צינורות באדמה בעומקים שונים. קיימים מאות אלפי קידוחים פיראטים כאלה, וחלקם דולפים משום שהם לא בוצעו באופן מקצועי. החברות הגדולות, שמרכזות כיום את רוב הפעילות בתחום, עושות את העבודה בצורה יותר סדורה, מקצועית ומפוקחת. המומחים שלהן יודעים מה הם עושים וזה מצמצם באופן משמעותי את הסיכונים הסביבתיים".
לגבי דליפת מתאן קרץ עונה כי על-פי פרסומים בעיתונים מובילים אכן קיימת בעיה במזרח ארה"ב. "מאמרים מראים שקיימת עלייה בדליפה של המתאן ככל שמתקרבים לבאר, אבל למיטב ידיעתי לא הצליחו עדיין להראות באופן חד משמעי שיש קשר בין הסידוק ההידראולי לבין דליפות מתאן. צריך לזכור גם שיש דליפות טבעיות של מתאן באזורים האלו, כפי שתועד במחקרים רבים, ונראה שכימות ההשפעה של פעילות האדם היא לא פשוטה. עצם הקידוח באזורים שכאלה עשוי לגרום לדליפה כשהוא עשוי בצורה מרושלת, גם אם לא מתבצע פראקינג. באר שעשויה כמו שצריך לא דולפת. אבל חייבים גם לשקול כאן את התועלות שהגז הטבעי טומן בחובו – גז טבעי מזהם משמעותית פחות מדלקים אחרים, ותחנות הכוח המופעלות על ידי גז יעילות יותר מאלו המופעלות על-ידי פחם או סולר אז כשבוחנים את הסיכונים הכרוכים בהפקת הגז הטבעי, חייבים גם לשקול את התועלות".
מה לגבי הסיכון למי התהום?
"צריך לזכור שבכל פעולה שאדם עושה יש סיכונים, והדבר נכון לא רק לגבי תעשיית הנפט והגז. כשעושים את הפעולה בצורה מושכלת ומקצועית אפשר למזער את הסיכונים והתקלות לרמה נמוכה מאוד, מקובלת. השאלה היא כמובן מי קובע מה זה 'מקובל'. לכן יש גופים שמפקחים. החברות שקודחות מנטרות את עצמן ומנוטרות על ידי הרגולטור. בארה"ב, למשל, יש פיקוח שמתחיל מרמת העיר, המחוז והמדינה ומגיע עד לפיקוח פדרלי. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה שזה יהיה אצלו בחצר כי אין כזה דבר אפס סיכון, ומי שזה אצלו בחצר האחורית לא מוכן לקחת אף סיכון. מצד שני, האזרחים מאוד רוצים את התועלות הנובעות מהגז והנפט, בכל מה שקשור ליכולות אנרגטיות וכמובן גם לרווחים שמגיעים ממכירתם".
בישראל המצב שונה. על פי עו"ד ציפי איסר-איציק, ראש המרכז להגנת הסביבה במכללה האקדמית נתניה, החוקים המרכזיים המסדירים את תהליכי הרישוי והפעילות של תעשיית הנפט והגז אינם חד-משמעיים באשר לדרישות הסביבתיות שחלות על החברות. הדבר בעייתי, כמובן, משום שכאשר הפיקוח לקוי, הסיכוי לתקלות וזיהומים גדל, ומקורות המים המעטים שלנו בסכנה. התרעמות ציבורית גדולה סביב הנושא נשמעה לאחרונה עקב הקידוחים הרבים שמתבצעים בים ועקב תחילת הקידוחים ברמת הגולן.
"בקידוחי הגז בים לא משתמשים בסידוק הידראולי משום שהפרמביליות במאגר טובה", משיב קרץ לביקורת. "לא צריך לתמרץ את המאגר בשום צורה או להחדיר לתוכו נוזלים וכימיקלים, כי המאגר "נותן את הגז" בקלות. לכן מאגרי גז קונבנציונליים, דוגמת תמר ולוויתן, אינם דורשים המרצה כלשהי. לגבי רמת הגולן, ממה שאני קורא בעיתונים, התהליך מצוי כרגע רק בשלב האקספלורציה. אני לא עובד על הקידוחים האלה אישית ולכן אני לא יודע בוודאות אם מתכוונים להשתמש שם בסידוק הידראולי או לא, אך בסלעים עם פרמביליות נמוכה לא חייבים בהכרח לסדוק. אפשר להשתמש בשיטה שנקראת 'סוויפ' – דחיפה של נוזלים משולי המאגר לכיוון הבאר בלחץ שאינו גבוה, כדי לא לסדוק".
השיטה הזאת מזהמת פחות מסידוק הידראולי?
"זה מאוד תלוי ואני לא רוצה להתייחס לזה כי אני לא מצוי בפעילות הזאת. גם את זה וגם סידוק הידראולי אפשר לעשות בצורה מבוקרת ובסיכון מזערי, אבל זה באמת תלוי בדרך שבה שעושים את זה".
טרנדים בצריכה
קרץ אמנם אומר שהוא לא לקח חלק באופן אישי בעבודה על השדות האלה, אך גם כך השאלה המתבקשת היא אם תקלות קרו בארה"ב, האם אין זה סביר שיקרו תקלות גם בארץ? ארגונים ירוקים וגופים שונים טוענים שלקיחת הסיכונים שכרוכים בשיטות כגון סידוק הידראולי אינה באה בחשבון, ושעדיף להשקיע בפיתוח אנרגיות מתחדשות ונקיות. קרץ אומר ש"רוב האנשים בתעשייה מבינים שלא כל הביקוש לאנרגיה בעולם יסופק על ידי דלקים פוסילים, ומכירים בעובדה שיש צורך בתרומה ממקורות מתחדשים". אך לפי הערכות של גופים מסחריים וממשלתיים בארה"ב, לאנרגיות המתחדשות יש מקום יחסית קטן בסל האנרגטי, לא יותר מ-15-10 אחוז, ולמרות קצב הגידול המשמעותי שלהן הן לא מנטרלות את צורך בדלקים פוסילים. "נפט הוא מקור אנרגיה נוח, כי אפשר להכניס אותו למכל ולנסוע. קשה לעשות את זה כרגע להבנתי עם אנרגיה סולארית או רוח", אומר קרץ. "כיום מעריכים שאנרגיות מתחדשות לא יצליחו לסלק את נחיצות הדלקים הפוסילים ב-30-20 השנה הבאות. החשיבות של חיפושי הנפט במדינה קשורה בזה שכמעט כל הצריכה שלנו מיובאת מחו"ל; אם נמצא מאגרי נפט משמעותיים כחול-לבן שיספקו את הדרישה המקומית, ואולי אף יאפשרו ייצוא, הרי שהדבר יחולל מהפכה כבירה במדינה ובמשק. מדובר על מקור הכנסה למדינה, מקומות עבודה, ובעיקר עצמאות".
אם כך, האם לדעתך אפשר לסמוך על מאגרי הדלקים הפוסילים שיספקו את צריכת האנרגיה בעוד 30 שנה או יותר?
יש מודלים שמדברים על כך שגם בשנת 2040 עיקר הביקוש לאנרגיה בעולם יסופק על ידי דלקים פוסילים. לאחר מכן אני מעריך שדלקים פוסילים יהיו דומיננטיים לעוד שנים רבות, אך אנרגיות מתחדשות יתפסו נתח גדול יותר מבעבר. חלק מהעניין הוא גם הניצולת של המכשירים שצורכים את הנפט והגז. למשל, מאוד ייתכן שבעתיד המכוניות ייסעו 50 קילומטר לליטר ולא 10 קילומטר. המודלים לוקחים את העלייה בניצולת בחשבון. כיום אי אפשר לחזות בביטחון מעבר ל-30 השנים הקרובות, כי לתקופת הזמן הזאת ניתן באופן סביר לפענח טרנדים עתידיים באספקה וצריכה. אי אפשר להעריך מעבר לכך באופן אמין, כי אולי יהיו חידושים והתפתחויות שישנו לחלוטין את פני הדברים".
