מהפכת ה-AI גורמת לעלייה חדה בצריכת האנרגיה, והופכת לסמל של זיהום סביבתי. צילום: Pixabay
לאחר שנים של קמפיינים סביבתיים נדמה שהציבור כבר יודע לזהות את הנזק שהוא יוצר: קל להריח את הזיהום ברחובות הפקוקים ולהרגיש את משקל הפסולת שאנחנו משליכים יום אחר יום. זהו זיהום מוחשי, כמעט גופני – חלק משגרת היום-יום שלנו. אבל מה קורה כשהנזק כבר לא נראה לעין, כשהוא מתרחש מאחורי המסך, הרחק מהחושים שלנו? בעידן שבו החיים שלנו עברו לרשת, כל צפייה, הורדה או גיבוי משאירים אחריהם שובל קטן של זיהום סביבתי. אם פעם זיהום היה עשן ממפעלים או מפקקים בכבישים, היום הוא קורה דווקא בעולם הדיגיטלי – מזהם שקט ובלתי נראה.
דו"ח של גרינפיס ממחיש את הפרדוקס: חברות כמו Nvidia, Broadcom ו-AMD מציגות חזון של יעילות, אך שרשראות האספקה שלהן אחראיות ל-80–98 אחוז מפליטות גזי החממה. כך מהפכת ה-AI גורמת לעלייה חדה בצריכת האנרגיה, והופכת לסמל של זיהום סביבתי.
מחקר ישראלי על זיהום דיגיטלי: מודעות הציבור להשפעות הסביבתיות של בינה מלאכותית (AI)
בעוד הזיהום הדיגיטלי הופך לחלק בלתי נפרד ממאזן הזיהום העולמי, בוגר תוכנית ממשק ד"ר זהר ברנט-יצחקי וד"ר ערבה צורי, שניהם מקבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית, המרכז האקדמי רופין, בדקו האם הציבור מודע לזיהום הדיגיטלי והאם המודעות תגרום לנו לשנות את הרגלי השימוש שלנו. תוצאות המחקרים פורסמו לאחרונה והן מספקות תמונת מצב עדכנית על מודעות הציבור לזיהום הדיגיטלי, ועל העמדות, התפיסות והנכונות שלנו לפעול או לשלם כדי לצמצם את הזיהום הדיגיטלי. נוסף על כך, מציע צוות המחקר צעדים כמו שינוי הגדרות ברירת מחדל כדי להפחית את הזיהום.
"זיהום דיגיטלי אינו רק פסולת אלקטרונית. מדובר בהשלכות הסביבתיות של השימוש שלנו בטכנולוגיה דיגיטלית, בדגש על בינה מלאכותית. בכל רגע יותר ויותר אנשים משתמשים בבינה מלאכותית ואף מפתחים בה תלות, אבל המשתמשים לא מבינים עד כמה השימוש בה גוזל משאבים יקרים ובסופו של דבר מביא לפגיעה בסביבה", אומר ברנט-יצחקי.
קליק אחד מפעיל שרתים רבי-עוצמה במרכזי נתונים מעבר לים, שצורכים אנרגיה עצומה ונדרשים לקירור תמידי. לפי סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA), מרכזי הנתונים אחראים לכ-1–2 אחוזים מצריכת החשמל העולמית – שיעור שצפוי לעלות בעשור הקרוב. גם הפעולות הקטנות שלנו מצטברות: מיילים שלא נמחקים, גיבויים אוטומטיים, שיחות וידאו וגלילה אינסופית – כל לחיצה מפעילה שרתים רחוקים, שממשיכים לעבוד גם כשאנחנו כבר לא מחוברים. לפעמים גלגל טעינה או עמוד שלא נטען מרמזים על התחרות הרגעית על משאבים, אבל רוב הזמן הזיהום הזה כלל לא משאיר עקבות נראות; מרכזי הנתונים ממשיכים לצרוך, לאחסן ולקרר – גם כשהמסכים שלנו כבויים.
כיצד להפוך את הבלתי-נראה למובן, את המופשט לבר-השוואה ואת המודעות לפעולה יומיומית? צילום: unsplash
מגמות בצריכת המשאבים של מרכזי נתונים: השוואה בין משבר המים לזיהום הדיגיטלי
ניזכר רגע בקמפיין המיתולוגי "ישראל מתייבשת": ראינו את האדמה הנסדקת, הרגשנו את התחושה של הרגליים על הקרקע היבשה וידענו מה עושים – סוגרים את הברז. זה היה נזק עם דימוי ברור, כזה שאפשר לראות ולהרגיש. במשך שנים, חינוך לקיימות התבסס על חזותיות – בקבוקים על החוף, עשן מהמפעל, הכינרת שנסוגה. הזיהום הדיגיטלי משנה את חוקי המשחק. הוא דורש מודעות שלא נשענת על ראייה, אלא על הבנה ונתונים.
"אנשים רואים חוף מלוכלך ומבינים שיש לפעול ולנקות אותו, אבל מרכז נתונים שזולל מים במקסיקו, שגוזל את משאבי המים הדרושים ושמערער את ביטחון המחיה של הקהילות המקומיות, הוא רחוק והמשתמשים בטכנולוגיה הדיגיטלית לא מודעים לו", אומרים החוקרים. המחקרים של ברנט-יצחקי וצורי בחנו כיצד אנשים תופסים את הזיהום הדיגיטלי, ואיך מודעות סביבתית מתורגמת או לא מתורגמת להתנהגות בפועל. במקום למדוד פליטות בלבד, הם בחנו אותנו: מה אנחנו יודעים בנוגע להשפעות הסביבתיות של חיינו המקוונים, עד כמה זה מטריד אותנו ומה אנחנו עושים בפועל.
המחקר מצא שהציבור מתחלק לארבע קבוצות: "המודעים האקולוגיים" שמפחיתים ביוזמתם את השימוש המזהם כמו מחיקת קבצים, כיבוי מכשירים והורדת איכות סטרימינג; "הפרגמטיים הלא-מעורבים" שמכירים את הנושא אך רואים בו נטל; "קבוצת מעבר" שמודעת לבעיה אך מתקשה לשנות הרגלים; ו"אחרות" שרק מתחילות לקשר בין שימוש דיגיטלי לנזק סביבתי.
לדברי צורי, המודעות של המשתמשים לזיהום דיגיטלי נמוכה מאוד. "קיבלנו תגובות כמו 'לא ידעתי מה זה עד שלא שאלתם'. זו אחריות ברורה של גורמים רגולטוריים להעלות את המודעות, בדיוק כפי שעשו עם מִחזור", אומרת צורי. ברנט-יצחקי מוסיף כי "אחד הממצאים המעניינים הוא שלא נמצא קשר בין השכלה או הכנסה למודעות, וגם בקרב אנשים מודעים אין נכונות לשלם עבור טכנולוגיות ירוקות. זה ממצא מטריד, הפער בין הידיעה לפעולה".
דרכים לצמצום הזיהום הדיגיטלי: מהרגלי שימוש אישיים ועד למדיניות ורגולציה כלכלית
המעבר לעשייה מתחיל בשפה ברורה: לדבר במספרים על צריכת נתונים ולאמץ משמעת דיגיטלית. מה אפשר לעשות? לשאול שאלות פשוטות במנועי חיפוש, להפחית את איכות הסטרימינג, להוריד קבצים, לכבות מכשירים במצב המתנה ולנקות מיילים שאין בהם צורך. נדרש חינוך מחדש שמתרגם ידע לפעולה.
בדומה לעולם הפיזי, שבו הצרכנים כבר נושאים בעלויות סביבתיות ישירות כמו תשלום על שקיות ניילון וכמו מיסים על דלק – גם במרחב הדיגיטלי נדרשת מערכת תמריצים דומה. "ברירות המחדל צריכות לשקף את העלות הסביבתית האמיתית. במקום שימוש בלתי מוגבל 'בחינם', תוגדר מכסה סבירה, ומעבר לה יהיה תשלום שישקף את צריכת המשאבים. כך המשתמש יוכל לקבל החלטה באופן מודע. זו לא הכבדה, זו העצמה", מסבירה צורי. "השתמשת – זיהמת – תשלם", מוסיף ברנט-יצחקי.
משרד האוצר פרסם לאחרונה קול קורא לגיבוש מדיניות לאומית, על רקע העלייה הצפויה בביקוש לחשמל מצד חוות השרתים. מדובר בעדות לצמיחה המשמעותית בצריכת האנרגיה. נראה שגם בישראל מתחילים לזהות את המחיר הסביבתי של הכלכלה הדיגיטלית.
האתגר התודעתי של זיהום דיגיטלי הוא כביר: כיצד להפוך את הבלתי-נראה למובן, את המופשט לבר-השוואה ואת המודעות לפעולה יומיומית. כי בסוף, הענן אולי שקוף, אבל הזיהום הסביבתי שלו מוחשי לגמרי.
