חודש פברואר הוא חודש "ההיסטוריה השחורה" בארצות הברית. קרטר ג'י וודסון, המכונה "אבי ההיסטוריה השחורה" קבע לראשונה בשנת 1926 את חגיגות הישגי השחורים בחודש פברואר משום שבחודש זה נולדו אברהם לינקולן ופרדריק דאגלס, דמויות מפתח בתרבות שחרור העבדות האמריקאית. האירועים זכו להכרה לאומית לראשונה בנאום של הנשיא ג'רלד פורד בשנת 1976 כאשר הוא קרא לאומה האמריקאית "לנצל את ההזדמנות לכבד את ההישגים, המוזנחים לעתים קרובות מדי, של אמריקאים שחורים בכל תחומי החיים לאורך ההיסטוריה שלנו" ומאוחר יותר נקבע בחקיקה שפברואר יהיה החודש הלאומי להיסטוריה השחורה, במטרה להביא למודעות את מאבק השחרור של ציבור השחורים באמריקה.
אירועי החודש לא רק מציינים את העבר, אלא מצהירים על מחויבות עתידית להוקיע כל ממד של גזענות ואפליה בחברה האמריקאית. במידה רבה, ההיסטוריה השחורה מבטאת נדבך חשוב בהיסטוריה האמריקאית ולכן הבנת חסמי-העבר היא לא פחות מקריטית לחברה שוויונית וטובה יותר.
על הקשר בין חודש ההיסטוריה השחורה לערכי הטבע למדתי השבוע מהאתר של רשות הפארקים הלאומיים האמריקאית, כשנכנסתי לחפש לנו חופשה משפחתית לאביב הקרוב. רציתי לחפש מסלולי טיולים ואתרים לקמפינג ונשאבתי לקריאה על אתרים ההיסטוריים של התרבות האפרו-אמריקאית, על אבני דרך משמעותיים במסע שחרור העבדות ועל הזיקה לטבע, לשטחים פתוחים ולשמירה על מגוון ביולוגי כחלק ממרכיבים של תפיסת עולם רחבה של צדק סביבתי.
העובדה שרשות הפארקים הלאומיים מציינים בהדגשה את חודש ההיסטוריה השחורה מראה שלא מדובר בארגון שעוסק רק בשמירה על הטבע, אלא כזה שרואה עצמו כחלק מאותה שמיכת טלאים ססגונית ומורכבת המכונה החברה האמריקאית.
מי לא מטייל בטבע?
הנושא המרכזי השנה של חודש ההיסטוריה השחורה הוא "בריאות ואיכות חיים", ומה יכול להיות טוב יותר לבריאות ולאיכות החיים מאשר לצאת לטבע וליהנות מהאוויר הנקי, מהשטחים הפתוחים ומהנוף עוצר הנשימה? מתברר שזה לא תמיד מובן מאליו לכולם. כך, למשל, מחקרים מראים כי הקהילה השחורה בארצות הברית ממעטת לטייל בשמורות הטבע ובפארקים הלאומיים. על אף שכ-14 אחוז מאוכלוסיית המדינה הם אפרו-אמריקאים, רק 1.5 אחוזים מהמבקרים ברכב בפארק הלאומי גרנד קניון הם אפרו-אמריקאים. באופן דומה, מבין המבקרים בפארק הלאומי יוסמיטי רק 0.4 אחוזים המגיעים ברכב ו-3.8 אחוזים בלבד מאלו המגיעים באוטובוס הם אפרו-אמריקאים. המחקר, אגב, מצא שאין הבדל ברקע הסוציו-אקונומי של המבקרים, אלא שאפרו-אמריקאים בוחרים לא לנסוע בחופשות לטיול בפארקים לאומיים.
מדובר במשאב מדינה שמושקעים בו מיליארדי דולרים על מנת לשמור ולהגן עליו ולאפשר לכל אזרחי המדינה גישה לטבע. והנה, קבוצה גדולה באוכלוסייה מדירה את עצמה מביקור בפארקים ולא מנצלת אותו לצרכי פנאי, נופש, טיולים וטבע.
נדמה שהתופעה התעצמה, כמו הרבה דברים בחיינו בשנתיים האחרונות, במהלך מגפת הקורונה. כמי שמבלה באמריקה את עשרת החודשים האחרונים, אני חייבת להודות שהטבע האדיר והשופע כאן הוא גלגל הצלה נפשי וגופני במצבי בידוד, סגר וחרדה בעקבות המגפה. ניתן להגיע ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית למאות פארקים לאומיים, שאוצרים בתוכם מראות עוצרי נשימה ומחיי נפש.
אז מדוע הציבור האפרו-אמריקאי כה ממעט להגיע לשמורות ולפארקים הלאומיים? ההסברים לכך רבים ומגוונים: מבחינה היסטורית, למשל, לפארקים מסוימים יש היסטוריה ארוכה של הדרת מיעוטים. בנוסף, חלק מהשטחים של פארקים מסוימים היו שייכים בעבר לבעלי עבדים, עובדה היסטורית שהושמטה במקרים רבים מידיעת הציבור.
בספרה "פרצופים שחורים, מרחבים לבנים", ניתחה קרולין פיני את הייצוג החסר של אפרו-אמריקאים בכל הנוגע לסוגיות סביבתיות ולבילוי בחיק הטבע. היא תיארה מצב שבו הסביבה הטבעית "הולאמה" כמוצר לבן והדירה מיעוטים שחורים מיציאה לטיולים ולכן נוצר נתק ביניהם לטבע.
מנטליות לבנה וגברית
אז איך משנים את המציאות הזאת? ב-2016 גיבש העיתונאי השחור והפעיל החברתי ג'יימס מילס את קבוצת מטפסי ההרים האפרו-אמריקאים הראשונים שטיפסה על הר דנאלי באלסקה (ובעקבות המשלחת גם פירסם ספר ואף הפיק סרט על המסע). על פי מילס, תרבות הטיולים והביקור בפארקים הלאומיים מייצגת עבור רבים את המנטליות הלבנה והגברית של כובשי השממה שמבלים בטבע ולכן לא אחת היא מביאה להדרת קבוצות מיעוטים. "כולנו צריכים לשמוע על אנשים כמו ד"ר צ'רלס קרנצ'או, מהנדס שעבד על תוכנית החלל אפולו, שב-1964 היה לאפרו-אמריקאי הראשון שהעפיל לפסגת דנאלי" כתב מילס, "או על צ'ארלס יאנג, מי שנולד לעבדות והפך לבוגר האפרו-אמריקאי השלישי של האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, והיה שומר היערות השחור הראשון… אלה סיפורים שנותנים השראה לכולנו".
יש גם ארגוני חברה אזרחית שפעילים בתחום, כמו H.E.A.T.—Hiking Every Available Trail, גוף שמבקש לעודד ציבור אפרו-אמריקאי לצאת לטיולים בטבע ושמארגן באופן קבוע קבוצות של כחמישים משתתפים שיוצאים לסיורים וטרקים באזור מפרץ סן פרנסיסקו, בניסיון להוציא את הקהילה השחורה מאזור הנוחות שלה.
מסע בעקבות מרטין לותר קינג
ומה עושים ברשות הפארקים הלאומיים כדי לעודד ציבור אפרו-אמריקאי לטייל בפארקים ובשמורות הטבע הלאומיים? התפיסה שלהם היא שהארגון שלהם לא יעסוק רק בשמירה ובפיקוח של שמורות הטבע והפארקים, אלא גם ישחק תפקיד פעיל בחיבור הציבור לטבע ולמורשת ולעודד ביקור בטבע, זאת כחלק מחזון רחב יותר של חינוך לשמירה על הסביבה ועל החי והצומח. לשם כך, הארגון הקים לפני כעשור אגף למגוון והכלה על מנת לחפש ולמצוא דרכים להפוך את חוויית הביקור בפארק רלוונטית גם לכמה שיותר אפרו-אמריקאים.
במסגרת חודש ההיסטוריה השחורה, למשל, רשות הפארקים הלאומיים מציעה מגוון רחב של סדנאות, סיורים ואירועים שנועדו ליצור חיבור בין התרבות האפרו-אמריקאית לפארקים הלאומיים: החל מסיור העוסק בצעדים הראשונים של עמים משועבדים על אדמת אמריקה, ועד למסע בעקבות כתיבת נאום "יש לי חלום" הידוע של הפעיל החברתי האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג. כל זה כמובן לצד הצעה של שלל פעילויות טבע, סיורי אופניים, טיפוס הרים, קמפינג, צפרות וכדומה, שכוללים מיקוד מיוחד במורשת האפרו-אמריקאית.
אני חושבת שמדובר בתפיסה מוצלחת ומתבקשת. לצד העשייה המוכרת של שמירה והגנה על חיות הבר, פיקוח על שטחים פתוחים והגברת המודעות לחשיבות המגוון הביולוגי, גופי שמירת טבע צריכים גם להוסיף לכל זה פעולה על פי ערכים חברתיים ותרבותיים חשובים. הטבע הוא לא רק הקיום של צמחים ובעלי החיים מעבר לגדרות, אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית.
נדמה שרשות הפארקים האמריקאית מחפשת דרכים להתחבר לציבור הרחב האמריקאי, לפוגג חששות מפני הטבע ולעודד את השהייה בו ואת השמירה עליו. חשוב מכך, היא מתקדמת עם הזמן ולאור הצרכים המשתנים של קהילות שונות. מנהיגות של גוף כזה חייבת לחפש דרכים לדבר עם הציבור הרחב, כי הפעילות שלה משפיעה עליו באופן ישיר. מנהיגות של ארגונים כאלה צריכה לשים לעצמה למטרה לקרב את הציבור אליה ואל התכנים של שמירת טבע וסביבה ולא לראות בעצמה רק כמי שמופקדת על שטחים שיישמרו בצורה הטובה ביותר אם יגיעו אליהם כמה שפחות מבקרים.
השמירה על הטבע היא משימה קשה, מורכבת, לעיתים מאוד סיזיפית ובמקרים רבים עומדת בסתירה פנימית – איך גם מקרבים את הציבור לטבע וגם שומרים עליו מפני פגיעת בני האדם. נדמה שבארה"ב התחילו להבין שמשימה כזאת דורשת הבנה סביבתית וגישה חברתית מכילה הלומדת להתאים עצמה למגוון הקבוצות בחברה. לפני חודש, הושבע מנהל חדש לרשות הפארקים הלאומיים באמריקה, אחרי שכמעט חמש שנים לא הושבע מנהל קבוע. צ'ראלס סאמס הוא היליד אמריקאי הראשון שהתמנה לעמוד בראש הארגון. עם ניסיון של כעשרים שנה בעשייה סביבתית ושמירת טבע, לצד הבנה חברתי רגישה ועבודה עם קבוצות מיעוט בחברה האמריקאית, הכהונה של סאמס יכולה לחולל שינוי של ממש בדרך שבה כל האמריקאים חווים את הטבע ביבשת המדהימה הזאת.
גם ארגוני שמירת הטבע בישראל יכולים וצריכים לראות את עצמם לא רק כמי שמופקדים על הגנת הטבע בישראל באמצעות יצירת תיבות סגורות של שטחים מוגנים, אלא גם כמי שיש להם אחריות רחבה יותר גם לחינוך לערכי טבע וסביבה, להעלאת המודעות הסביבתית, לחיבור לתרבות המקומית ולמגוון האוכלוסיות בחברה הישראלית. כך, הם ימלאו את השליחות שלהם ויחברו באופן מהותי ומעמיק בין חברה לסביבה.
