"תמרה" (Tamera) היא קהילה בינלאומית שמתקיימת בכפר אקולוגי-הוליסטי בדרום פורטוגל. תושבי הקהילה בחרו ליישם בה חזונות חברתיים וסביבתיים והפכו אותה למעשה למעבדת מחקר גדולה מרובת משתתפים וחזונות. כאן תמצאו שילוב ייחודי – ולעתים מוזר – של אנשי רוח, מחקר יוצאי דופן שמבקשים להראות שחברה אנושית יכולה ולחיות באופן שונה, הרמוני, יצירתי ואפילו יעיל לטווח הארוך. בין מטרותיהם של אנשי תמרה אפשר למצוא שאיפות סביבתיות רבות, ביניהן גם מציאת פתרון למשבר המים באזורים צחיחים.
הבולט שבין אנשי המים של תמרה הוא ברנד מולר, פעיל סביבתי גרמני ותיק, שמתמחה בתכנון סביבתי שמקשר בין הנוף למקורות המים. מולר שואף למצוא פתרונות למשבר המים העולמי (גישה מוגבלת למי שתייה ראויים, מחסור במים לחקלאות, פגיעה במגוון הביולוגי ובבתי הגידול באזורים בעייתיים ועוד) וטוען שהגורם העיקרי למצב הנוכחי הוא הוויתור על רוב מי הגשמים. "כאשר הגשם יורד בשטחים מיושבים או כאלה שמנוצלים על ידי האדם לתעשייה, לחקלאות, לכבישים וכו'", אומר מולר, "הוא נשטף בנגר עילי לנחלים ובשיטפונות ומשם עובר לים. רק אחוז נמוך מהמים מצליח להישאר במערכת, לחדור ולחלחל לקרקע ולמאגר מי התהום שזמינים לצומח ולאדם. בנוסף, השיטפונות באירועי גשם חזקים גורמים לסחיפת קרקע, תהליך שבו שכבת הקרקע העליונה, שחשובה לצמחייה הטבעית וגם לחקלאות, נעקרת ממקומה וחלק גדול ממנה אובד".
בשנה האחרונה מולר ביקר כמה פעמים בישראל והרצה על עבודתו בתמרה. בחודש אפריל, למשל, הוא העביר סדנה שנערכה ב"מוסללה", ארגון קהילתי-סביבתי בירושלים, שבה הציג את עיקרי שיטתו. מולר רואה במחזור המים בטבע תהליך חיוני לקיום הסביבה. על פי גישתו, המים שמחלחלים לאדמה מהווים מאגר מים זמין לטווח הארוך לצומח, באופן שנראה כ"השקיה הפוכה" – הרווית הקרקע עד לשכבת השורשים שמהווה מעין משאבה ביולוגית להשקיה, ניצול מיטבי של מינרלים מהקרקע שמקורם בחומר האורגני (ללא דישון). הצומח משפר את תנאי הלחות ברקע ואחיזת המים בקרקע, מצל ומקרר ומעשיר את שכבת הקרקע. כמו כן – מים אלה נובעים במעיינות באזור ומהווים מקור לשתייה.
יש לציין שעד כמה שהפעילות של אנשי תמרה מסקרנת ומבטיחה, עד כה היא לא גובתה במחקרים ובממצאים רשמיים על ידי מקורות מדעיים מוסמכים.
תעלות וסכרים
על פי מולר, הדרך הטובה ביותר לנצל את מי הגשם היא הבנה טובה של האזור. בתמרה, למשל, נערך פרויקט ניסויי שביקש לשנות את תפיסת מקורות המים. מולר מספר שבמקום להשתמש במים בהובלה ממקורות חיצוניים, בחרו בקהילת תמרה לנסות ולשמר את מי הגשם היורדים באזורם בלבד. בפעולות הנדסיות פשוטות הם יצרו תעלות רדודות במקביל לקווי הגובה. תעלות אלו מגבילות את הזרימה במדרונות ואת השטפונות וסחיפת הקרקע. בנוסף, מולר וחבריו בנו סכרים במורד התעלות ויצרו מאגרים מקומיים. על פי עדותו, בשמונה השנים האחרונות קהילת תמרה הצליחה להתקיים על מי הגשם ואף לנצלם לגידולים חקלאיים שונים ללא השקיה עילית, אלא על בסיס מאגר שכבת המים בקרקע בלבד. השיטה החדשה שאותה מולר מפיץ מיושמת כיום באתרים חלוציים במקומות שונים בעולם – אוסטרליה, סלובקיה ורג'סטאן (הודו).
בקרוב נראה את השיטה של תמרה, שממוקמת באזור דומה מבחינה אקלימית לחבל הים-תיכוני, גם בישראל, זאת אחרי שתושבי קיבוץ הרדוף שבגליל התחתון מצאו שלגישה של מולר לניצול מי הגשם יש פוטנציאל ליישום במקום ופתחו בשיתוף פעולה עמו. אקסל אוולד, תושב הרדוף, שפועל רבות בנושאי סביבה ונוף, הוא ממובילי הפרויקט שמתחיל בימים אלה. "התרגלנו להסתכל על הארץ כמקום שבו אין מספיק מים ולכן צריך להתפיל מי ים, למשל", אומר אקסל. "אולם, שורש הבעיה הוא אובדן מי הגשם והתכנון ארוך הטווח של מדיניות המים בכל אזור".
לנצל את הגג של הרפת
אלון מאור, מרכז סקר קרקע באגף לשימור הקרקע והניקוז במשרד החקלאות, מציין שברמה הארצית כמות מי הגשם האובדת בשיטפונות איננה גדולה ושמדובר באחוזים בודדים בלבד. "רוב מי הגשם מוצאים את דרכם בחזרה לאטמוספרה בעקבות תהליכי אידוי ודיות והשאר מגיעים בסופו של דבר למאגרים תת קרקעיים", הוא אומר. "עם זאת, יש מקומות שבהם ניתן לראות אובדן מקומי של מים בשיטפונות וסחיפת קרקע, זאת כאשר עוצמות הגשם חזקות (במיוחד באגנים צחיחים), במועדים בהם הקרקע ללא כיסוי צמחי מפותח או כשגשם יורד על גגות מבנים חקלאיים ובשטח הפתוח מסביבם". לדברי מאור – שינוי של גישת התכנון לכיוון של מניעת איבוד מי הגשם באזורים אלו היא בהחלט משהו שיש לברך עליו.
לדברי אקסל, תכנון מושכל בעת פיתוח אזורים חדשים שלוקח בחשבון את אגירת מי הגשם יאפשר שינוי מהותי במשק המים ובסידורי הניקוז. הקושי העיקרי הוא בתכנון מחודש באזורים עירוניים, בנויים ומפותחים, שאינם מאפשרים שינוי מהותי. עם זאת, בשטחים פתוחים רבים השינוי עוד אפשרי. תוכנית הפיילוט של הרדוף מתמקדת באזור הרפת ביישוב – שטח גדול, שכולל את גגות הרפת שמהם נשטפים בדרך כלל מי הגשם לנחל הקרוב. "אנחנו מתכננים ליצור מערכת תעלות וסכרים ולשפר את חדירת מי הגשם לקרקע באופן שיתאים לתוואי השטח באזור", אומר אקסל. הפרויקט מתבצע בעבודה קהילתית, בשיתוף מעגל של אנשי מקצוע והרשות המקומית. עם הזמן, כך מקווה אקסל, שינוי הגישה ימצא את דרכו למקומות נוספים בארץ ותפיסת מחזור המים החדשה תתפוס תאוצה.
נושא המים בישראל מטופל מזה שנים באמצעות "תכנון רגיש למים" ובכל תכנית בנייה מחושבים שטחי האספלט והבטון והיזם צריך להראות תכנית שמוצאת אזורים להחדרת המים הנשטפים לקרקע. אולם כאמור, בשטחים רבים ניתן לראות שתכנון העבר לא השכיל לקדם את שיפור החדרת מי הגשם. בשטחים כאלה, טוענים חסידיו של מולר, ניתן למקסם את השימוש בהם תוך הבנה נכונה של מבנה הנוף ומחזור המים. בנוסף, באמצעות פעולות הנדסיות פשוטות יחסית ניתן יהיה גם לשפר את תהליכי החדרת מי הגשם והקטנת השיטפונות והנגר העילי.
קשה להניח שמשבר המים העולמי ייפתר בקרוב בזכות שיטתו של מולר, אולם גישתו – ראיית מחזור המים בטבע כמרכיב מפתח בתכנון סביבתי – היא בהחלט ייחודית ומעניינת. אחרי שיגיעו התוצאות ראשוניות מהרדוף יוכלו אנשי המדע להכריע האם אכן שינוי הגישה המוצע ישפיע על מאגר מי התהום, על נוף הצומח ועל הסביבה.
