בבוקר יום שני בשבוע שעבר התעוררו תושבי בני ברק למציאות שהייתה מוכרת עד כה בעיקר לתושבי ים המלח והסביבה: בולען נפער ברחוב ז'בוטינסקי בעיר, בסמוך לפינת רחוב בן גוריון ברמת גן, וגרם לשיבושים קשים באחד מצירי התנועה העמוסים ביותר בגוש דן (שגם ככה סובל מעומס יתר בשל עבודות הרכבת הקלה). בגלל הבולען נאלצה המשטרה לחסום לתנועה שני נתיבים למשך יותר מ-24 שעות, בזמן שאנשי מקצוע מתכננים את תיקון הכביש – פעולה מורכבת בפני עצמה, בשל הסמיכות לעבודות הרכבת הקלה ולקו ניקוז עירוני.

אך למעשה, זו אינה הפעם הראשונה שבור כזה נפער בגוש דן. בפברואר השנה נפער בור דומה בפתח תקווה, גם הוא בסמוך לעבודות הרכבת הקלה. הופעת הבולענים מסתמנת כחלק מתופעה נרחבת יותר של שקיעה שעוברות ערים בעולם בשל הפיתוח העירוני המואץ –  וכעת גם בישראל בתוכן.

הסיבה האמתית להצפות בוונציה

איך זה קורה? תהליכי האורבניזציה ההולכים ומתפתחים בעולם הביאה להורדה של מפלס מי התהום באזורים עירוניים, בשל ניצול יתר של המים לשתייה ובשל שאיבה שלהם לצורך הנחת תשתיות. במקומות שבהם סלעי התשתית שעליהם נבנית העיר הם חולות וחרסיות לא מלוכדים, דבר שאופייני בעיקר לערים הבנויות בקרבה חוף הים, הורדה של מפלס מי התהום גורמת לשקיעה של פני השטח.

פרט להופעת בולענים, תוצאה נוספת של שקיעה זו הוא עלייה במספר אירועי ההצפה של אזורי העיר הנמוכים. אירוע  ההצפה המוכר ביותר הוא ההצפה של כיכר סן-מרקו בוונציה. הצפה זו התרחשה גם בעבר, אך בשנים האחרונות השכיחות של אירועים מסוג זה גברה כתוצאה של שקיעת האי עקב הורדה מלאכותית של מפלס מי התהום, וחוזרת כמעט כל שנה. ההצפה הזו מיוחסת בדרך כלל רק לעלייה בגובה פני הים, כשלמעשה, שקיעת העיר גם משחקת תפקיד חשוב במצב שנוצר.

אך ונציה ותל אביב לא לבד. מדידות של פני השטח בערים רבות בעולם, ביניהן בנגקוק, שנחאי, ג'קרטה וכן האי טנג'ר במפרץ צ'ספיק בארצות הברית, מראות כי שכיחות ההצפות עלתה כתוצאה של שקיעה הקשורה לשאיבת יתר והורדה של מפלס מי התהום.

ירידה של כ-10 מטר במפלס מי התהום

במישור החוף הישראלי, שבו התשתית היא של חול וחרסית, פותחו בעשרות השנים האחרונות שטחים עירוניים רבים. מפת מפלסי מי התהום המפורסמת על ידי השרות ההידרולוגי מראה "מכתש הידרולוגי" – שקיעה של פני השטח – כמעט מתחת לכל עיר בערי מישור החוף.

אירוע שקיעת קרקע בולט בישראל, שהתרחש לאורך שנים רבות, הוא בעמק החולה, שם התרחשה שקיעה של יותר מ-7 מטר מאז ייבוש החולה ועד להצפה המחודשת. שקיעה זו היא בחלקה עקב הורדת מפלס מי התהום, וחלקה עקב בעירת החומר האורגני שהיה בקרקע.

בשנים האחרונות, עקב הבנייה לגובה בגוש דן, ובעיקר עקב שאיבות המים העצומות הקשורות לבניית הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן, ירד מפלס מי התהום ויצר מכתש הידרולוגי רחב ועמוק מתחת לאזור הבנייה. פיר "גלי גיל", הפיר הראשי דרכו נכרות מנהרות הרכבת, הוא בעומק של כ-30 מטר. מהפיר נשאבות כמויות רבות של מים ומוזרמות לתעלת האיילון – שאיבה שמביאה לירידה של כ-10 מטר במפלס מי התהום.

על כן צפוי, בהסתברות גבוהה מאוד, כי שאיבה זו תמשיך לגרום להיווצרות בולענים – וכן עלולה להביא לתופעות אחרות של שקיעה בפני השטח, שיכולה להשפיע על יציבות מבנים, על שיפועים של מערכות ניקוז וגם על שיפועי מסילות הרכבת שנמצאות בקרבת מקום.

פרופ' קליין הוא מרצה בחוג לגיאוגרפיה ומדעי הסביבה אוניברסיטת חיפה וחבר הוועדה לשמירת הסביבה החופית