יותר מ-80 אחוז מתושבי פוארטו איגוואסו, העיר הסמוכה ביותר למפלים בצד הארגנטיני שלהם, תלויים לפרנסתם בתיירים הרבים שמגיעים לראות את המפלים העוצמתיים והגבוהים, שנחשבים לאחד מאתרי התיירות המבוקשים בעולם. הסגר שהוטל בעקבות וירוס הקורונה לא אפשר למאות אלפי תיירים להגיע במהלך השבוע הקדוש של הפסחא, אחת מנקודות השיא של השנה בתיירות המגיעה לאזור (ב-2019, למשל, נרשם שיא בכמות המבקרים באיגוואסו: 1.65 מיליון בשנה ותפוסת בתי המלון בתקופת הפסחא הגיעה ל-97.1 אחוז). בנוסף, השפל החמור הזה בתיירות קורה בזמן שבו המפלים סובלים מהמחסור הקשה ביותר במים מאז היובש הגדול של 2006 – ואם המצב ימשיך יתכן ומצב המפלים יגיע לשפל שלא נראה כמותו.
ב-2011 הכריזה קרן שבעת הפלאים החדשים השוויצרית על מפלי האיגוואסו כעל אחד משבעת פלאי תבל של הטבע. מדובר במחזה מרהיב: כמות המים העצומה שזורמת לעבר 275 מפלים באזור יער הגשם האטלנטי באזור יצרה מסלול ייחודי במינו ומפלים שוצפים וגבוהים במיוחד (פירוש השם איגוואסו בגווארני, שפתם של ילידי המקום, הוא "מים גדולים").
היופי הטבעי של המפלים משך אליהם לאורך השנים, כאמור, כמויות גדולות של תיירים. עבורם, נבנו תשתיות הכוללות בתי מלון, מסלולי סיורים ואטרקציות מיוחדות, מסעדות, בתי קזינו ועוד. מעבר להכנסות הישירות מתיירות נוצרו גם מעגלים משניים של פעילות כלכלית: נהגי מוניות, חנויות מזון ומזכרות, התקנת מזגני אויר למלונות הרבים, יצור מוצרי מזון, ועוד. כרגע, בעקבות הגבלות הקורונה, הכול נעצר והתקווה היא לאושש אחרי החורף הדרומי את התיירות המקומית.
על כל זה יש להוסיף גם את העובדה שהערים פוארטו איגוואסו ופוז דו איגוואסו (שממוקמת בצד הברזילאי של המפלים) נמצאות במצב קשה בגלל שכמות המים בנחלי האזור ירדה באופן משמעותי והיא גורמת לבעיות באספקת המים הסדירים לערים.
בצורת במעלה הנהר
מקורו של היובש הוא ירידה חדה בכמות הגשמים בהרי הסיירה דו מר (Serra do Mar), רכס החוף בדרום-מזרח ברזיל. ממוצע זרימת המים המפלים עומד לרוב על כ-1,750 מ"ק מים לשנייה, כאשר הספיקה משתנה בהתאם לכמות הגשמים במוצא נהר האיגוואסו וכתלות בפעילות הסכרים הממוקמים לאורכו ושמשמשים להפקת חשמל. ב-2013 הגיעה שפיעת המים ל-45,000 מ"ק מים לשנייה. על פי נתונים של חברת האנרגיה הברזילאית COPEL, שמתחזקת את הסכרים להפקת חשמל לאורך הנהר, בינואר 2020 הספיקה עדיין היתה ממוצעת לעונה, אבל בתחילת מרץ נרשמו ספיקות של 520 מ"ק מים לשנייה ובאפריל הגיע הספיקה לשפל של 250 מ"ק לשנייה בלבד. אם המגמה תמשיך, יתכן שהנתונים יגיעו לשיא השלילי שנמדד ב-1978: 120 מ"ק לשנייה.
הסכרים שעוצרים ואוגרים את מי הנהר לצורך ייצור החשמל ממוקמים בצד הברזילאי, לכן פנו פעילי סביבה ארגנטינאים בבקשה להפסיק את פעולת הסכרים בעת זו ולאפשר למים לזרום כדי להבטיח את הזכות הבסיסית של הטבע (ושל בני האדם) למים. חברת COPEL טוענת שהסכרים אמנם עוצרים את המים לצורך הפקת חשמל אבל המים משוחררים אחרי כמה ימים וממשיכים לזרום בנהר.
מאז 2006 לא נרשמה תקופת בצורת בסדר גודל כזה ואם המגמה תמשיך תגיע רמת המים לשפל שלא נראה כמותו 42 שנה. לפי התחזיות, הבצורת בדרום-מזרח ברזיל אמורה להמשיך לפחות עד לתחילת חודש יוני – וגם אז ירידת הגשמים תחזור כנראה למצב ממוצע בלבד.
איפה יתחבא סיס המפלים?
היובש והמחסור בתיירים משפיעים גם על בעלי החיים באזור. כמו במקומות אחרים בעולם, בעלי חיים מגיעים לאזורים האורבניים ומשנים את הרגלי המחיה שלהם. חלק מבעלי החיים "כבשו מחדש" את האזורים שבהם נהגו לבקר אלפי אנשים מדי יום. כך, למשל, נצפה יגואר באחת מתחנות הרכבת הפנימיות בפארק.
אך לצד החופש החדש של בעלי החיים, המצב הזה גם מציב בפניהם קשיים: המבקרים בפארק סיפקו מספיק מזון לקופים ולחוטמנים הרבים שנוהגים לפשפש בפחי האשפה ולקפוץ על תיקיהם של המבקרים, וכעת הם עברו לחפש את מזונן במעבה היער – לא תמיד בהצלחה.
הזרימה החלשה במפלים עלולה לפגוע בסיס המפלים (vencejo de cascada), ציפור קטנה שאימצה לה כדרך חיים לחיות מתחת לזרם המפלים ולקנן במקומות מסתור בין חורים בסלעים שמתחת למפלים. הטקטיקה הזאת משמשת אותה בכדי להימנע מטורפים. כעת, היא תאלץ לחפש לעצמה דרך אחרת להתגונן מטורפים.
אתגר נוסף שמייצר משבר הקורונה הוא החשש שציידים לא-חוקיים (ביניהם תושבים מקומיים שמצאו את עצמם בלי עבודה) ינצלו את המצב של העוצר הכפוי כדי ללכוד או להרוג בעלי חיים נדירים ומוגנים. עור של יגואר, למשל, שווה כמה אלפי דולרים בשוק השחור, ויכול לשמש מקור הכנסה חלופי חשוב בימים אלו. לכן, למרות הקשיים הכלכליים, הפארק של איגוואסו בארגנטינה ממשיך להעסיק את השומרים, שאמורים להגן על מינים נכחדים מפני פולשים שהולכים על שתי רגליים.
יש לקוות שהמאמצים שלהם יצליחו ושגם המים והתיירים יחזרו אל המפלים הנהדרים האלו.
