זה הקיץ הראשון שאני מעבירה ביחד עם הילדים בניו יורק ואני מרגישה שכבר היינו בכל מקום. ביקרנו בפסל החירות, בטיימס סקוור, במגדל הגבוה ביותר בעיר במרכז הסחר העולמי, במוזיאוני הטבע, המתמטיקה והאמנות וחרשנו כל שביל ומדשאה בסנטרל פארק. כמו הורים רבים בישראל, בימי החופשה החמים האלה חיפשתי בילוי עם ערך מוסף וחברה המליצה לי על התערוכה Arcadia Earth. התערוכה מציעה חוויה של מציאות מדומה אינטראקטיבית להכרה עם כדור הארץ ועם הסכנות המאיימות עליו. טוב, אני בפנים, לא צריך יותר מזה בשביל לגרום לי ללכת. כנראה שאני לא היחידה שבפנים. בסוף השבוע האחרון כמעט ואזלו הכרטיסים ברכישה המוקדמת (שבשל הקורונה מווסתת את הביקורים במקום).  

התערוכה, שהושקה לראשונה בקיץ 2019 ונפתחה לאחרונה מחדש בהפוגה (הזמנית?) בין גלי הקורונה בעיר, מבקשת לעורר מודעות לחשיבות של השמירה וההגנה על כדור הארץ, זאת באמצעות טיול מהנה ורב חושי. "יצרנו פלטפורמה לספר סיפורים סביבתיים של חוויות סוחפות שנועדו ליידע, לעורר ולהפעיל את הקהילה שלנו להשפיע באופן חיובי על כדור הארץ שלנו" מעידים על עצמם מנהלי התערוכה, בראשם המעצב ולנטינו ואטורי.  

מערת נטיפים מפלסטיק 

התערוכה משלבת מיצגי מולטימדיה, הקרנות וידאו, חדרי מציאות מדומה מיוחדים ויצירות מקוריות של אמנים סביבתיים.  

בכניסה לתערוכה התבקשנו להוריד לסמרטפון אפליקציה ייחודית, מה שלמעשה אמר שבן השבע הסתובב עם הטלפון שלי בחדרים השונים וחווה באמצעותו את המסרים השונים. כשהוא כיוון את הנייד לקירות התערוכה, לרצפה או לתקרה הופיעו על הצג דימויים שונים שהוסיפו ממדים לחוויה. 

כך, לדוגמה, בחדר הראשון "אואזיס חמצן", המציג את עבודותיהם של ג'סטין בולונינו, אריק צ'אנג ושותפים נוספים מחברת META, ראינו כדורי אור צפים כלפי מעלה בחדר החשוך ומתרבים, כדימוי חזותי לאופן שבו הפלנקטון מייצר חמצן. 

בחדר אחר הרכבנו מכשירי מציאות מדומה מיוחדים שאפשרו לנו לצלול בים עם כלבי ים, צבי ענק ולשחות עם לוויתנים בים הפתוח. חמש הדקות האלו העניקו לי תחושה כמעט אותנטית של צלילה על יבש: השקט, המים והטבע היפיפה הקיף אותי בכל מקום שאליו הבטתי דרך המשקפת (בנוסף, קיבלתי גם אותה הסחרחורת הקלה שתמיד מלווה אצלי בצלילה).

משם נכנסנו ל"מערת הקשת" (של האמנית באסיה גושצ'ינסקה), חדר מרובה מראות המעוצב כמו מערת נטיפים קסומה. אלא שמהר מאוד גילינו שהמערה מורכבת מאלפי שקיות ניילון – 44,000 שקיות, ליתר דיוק, מספר השקיות הפלסטיק שמשתמשים בה בכל דקה בניו יורק. האמנית ביקשה להמחיש כך את כמות הפלסטיק העצומה שאנו צורכים, ושמוצאת את דרכה לרוב לנחלים, לנהרות, לאגמים ולאוקיינוסים שלנו. 

היה כיף לצלול עם הדגים בחדר הקודם והנה עכשיו, זו התחושה שאולי יש לדגים כאשר פלסטיק מקיף אותם בים. כשהילד כיוון את הנייד שלי על קירות החדר, המכשיר הוצף בשקיות ניילון רבות שצנחו מהשמיים וכיסו את החדר היפה שרצה לצלם. הוא בן שבע ועוד לא יודע מספיק אנגלית כדי להבין את הקריינות שליוותה את התצוגה. לכן, הוא גם לא הצליח לקרוא את שאלות הטריוויה והעובדות החשובות שמלוות את התערוכה (הידעתם: בלב האוקיינוס השקט יש "אי פלסטיק" בגודל של פי 11 מגודלה של מדינת ניו יורק?), אבל הוא היה כולו מוקסם מה"קריסטלים הלבנים" שמילאו את קירות החדר ואז מפוחד מהשקיות שמילאו את מסך הנייד ברגע שרצה לצלם למזכרת. המסר עבר גם בלי שפה. הפלסטיק מציף אותנו והוא מגיע לכל מקום.  

התערוכה לקחה אותנו למסע בלב המאפליה של הסכנות הסביבתיות בעולם: עליית הטמפרטורה בעולם, ביאור יערות והכחדת מינים (שם האפליקציה מאפשרת לילד לרדוף אחרי איילים ופרפרים), דיג יתר (ובו רשתות דיג שנמצאו בלב הים) כמויות הפסולת העצומות בעיר ("צונאמי פלסטיק" של האמנית הישראלית אתי יניב). 

"מה אפשר לעשות?" שואל הקריין בכל חדר ואז מפרט כמה פעולות אפשריות, החל מאי-שימוש בשקיות פלסטיק ומעבר לשקיות ותיקי קניות רב-פעמיות, דרך שימוש בתחבורה ציבורית, מיחזור, שימוש בקומפוסט, נטיעת עצים, צמצום בזבוז מזון, עזרה בהפצת המסר הסביבתי ועוד. 

איך לדבר על משבר האקלים? 

"איך מדברים עם ילדים על שינוי אקלים?" זו שאלה גדולה שרבים מתמודדים איתה בשנים האחרונות. איך מעבירים את המסר בצורה חיובית ואופרטיבית שלא רק מפחידה אלא גם מגייסת את הילדים זה אכן אתגר אדיר. הנתונים הרי קיימים, מדעני העולם יודעים לכמת את הנתונים ולהצביע על מגמת התחממות מדאיגה, על השטחים הפתוחים שנעלמים, הים שמזדהם, הכחדת מינים ושריפת דלקי המאובנים שמביאים לפליטה אדירה של גזי חממה לאטמוספירה. 

הנתונים נמצאים בידי המדענים, אבל איך מעבירים את המסר לא רק למקבלי ההחלטות ולמדינאים אלא גם לילדים ונוער? איך מייצרים אמפתיה בלי לרפות את ידיהם ולא פחות חשוב, איפה יכול כל אחד מאיתנו לתרום למאמץ הכולל? אלו הן שאלות המפתח שגם מתכנני התערוכה התמודדו אתן. אלו שאלות שגם אני כאמא מתמודדת איתן. 

חשוב לא לייאש. רבות מהפעילויות להגנה על הסביבה הן פעילויות ברמה הלאומית כמו מעבר למשק יעיל אנרגטית, או תשתיות נוחות לשימוש בתחבורה ציבורית. את זה כמובן הם לא יוכלו לעשות, אבל הפעילויות היומיומיות שלנו יכולות כמובן גם לסייע. כדאי תמיד להתחיל דיונים על הגנה על הסביבה בזווית חיובית: היופי של הטבע, החשיבות העצומה שלו לחיינו, כמה נהדר זה לטייל ולראות חיות. ואז לתאר את השינויים שעובר כדור הארץ שהם מהירים ולא רגילים וידוע שהם נגרמים בשל פעולות שלנו בני האדם. המודעות היא לדעתי נקודת המפתח. יש משבר, אבל אפשר להתמודד איתו אפילו ברמה האישית כמו חיסכון במים, או ויתור על מוצרים חד פעמיים, שימוש בתחבורה ציבורית או הליכה ברגל. אלו הם הרגלים שלא חייבים להטיף להם, אפשר פשוט לחיות אותם. קצת כמו לחצות את הכביש באור ירוק  באופן קבוע כדוגמה אישית.  

כמה עלה לנו הבילוי החשוב הזה? 33 דולר לכרטיס כניסה למבוגר (יש הנחה לילדים). זה אולי לא מאוד זול, אבל במונחים של ניו יורק זה עדיין נחשב לבילוי איכותי ולא יקר (אגב, 10 אחוזים מהכנסות התערוכה מועברים לעמותת "Oceanic Global" השותף החינוכי של התערוכה ובנוסף הם מתחייבים לנטוע עץ על כל כרטיס שנמכר).  

אם אתם לא מצליחים להגיע לניו יורק, במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב פתחו לאחרונה תערוכה ייעודית על משבר האקלים: "זה מתחמם: האקלים המשבר ואנחנו". אני לא יודעת אם יש שם פעילות אינטראקטיבית מרשימה, אבל הסיפור הסביבתי בזווית מקומית ובעברית יכול להוות אלטרנטיבה טובה הרבה יותר מעוד בילוי סתמי בקניון בימי הקיץ החמים.