דמיינו לכם בוקר רגיל לגמרי: בעודכם מכינים קפה במטבח, אתם מזהים שפח הזבל עולה על גדותיו. אתם מחפשים אשמים – מי לא זרק את השקית? – ואז נאלצים להוציא אותה מהפח, לקשור ולהניח ליד הדלת. מאוחר יותר אתם יוצאים מהבית כשהשקית בידכם, צועדים איתה לסניף הדואר הקרוב, מבקשים שיארזו אותה וישלחו לטורקיה.
נשמע קצת מוזר, לא? ובכן, בתעשיית המיחזור התופעה הזאת היא לא נדירה כלל: כ-67 מיליון טון של פסולת משונעת בכל שנה בין מדינות האיחוד האירופי, ועוד כ-33 מיליון טון מיוצאים מחוץ לשטחיו – למדינות עניות יותר.
אך ייתכן שהתופעה הבעייתית הזאת עומדת להשתנות לטובה: בימים אלה פרלמנט האיחוד האירופי מקדם חקיקה שתגביל את ייצוא הפלסטיק למיחזור שמבצעות המדינות שבשטחיו; זאת בעיקר כדי למנוע מצב שבו האשפה של אירופה "מושלכת" לטיפולן של מדינות עניות יותר.
מסביב לעולם במיליוני טונות של אריזות
ב-500 השנים האחרונות, מדינות רבות באסיה, באפריקה ובדרום אמריקה סבלו מעול הקולוניאליזם האירופי, הרוסי והאמריקאי, שבין נזקיו אפשר למנות גם השלכות סביבתיות: בין היתר, ניצול משאבי טבע, זיהום והפצת מינים פולשים.
אחד ההיבטים המדוברים פחות של התופעה ממשיך להתרחש בתצורות שונות גם בימינו: "קולוניאליזם אשפה" (Waste Colonialism) – מונח שמתאר השלכת חומרים מזהמים על ידי מדינות עשירות יותר, במדינות עניות יותר. לעיתים קרובות המצב הזה כרוך בניצול המדינות העניות יותר – שמבצעות זאת בשל סיבות פוליטיות, כלכליות או בשל מחסור בידע סביבתי והעדר רגולציה בנושא, בשעה שהן לא מצליחות להתמודד עם היקפי האשפה שהן עצמן יוצרות. דוגמה טובה לממחזרת שכדאי לשים לב לייצוא האשפה שלה היא גרמניה – שהוכתרה בעבר על ידי הפורום הכלכלי העולמי כ"ממחזרת הטובה בעולם" – ושייצאה ב-2021 כ-766 אלף טון פלסטיק למיחזור במדינות אחרות, כש-50 אלף טון מתוכם נשלחו למלזיה וכ-100 אלף טון לטורקיה.
החקיקה שמקודמת בפרלמנט האירופי כוללת בתוכה רשימה ארוכה של שינויים: איסור על ייצוא פסולת מסוכנת (שעלולה לשחרר גזים רעילים, להתפוצץ ועוד) – למדינות שמחוץ ל-OECD, התניית ייצוא פסולת לא-מסוכנת (כמו פלסטיק למיחזור) למדינות שמחוץ ל-OECD בכך שהמדינות המקבלות יציגו את יכולתן לטפל בפסולת באופן בר-קיימא, מעקב אחר ייצוא למדינות OECD במטרה לוודא שהטיפול בפסולת הוא אכן בר-קיימא ושהייבוא לא פוגע ביכולת המדינה לטפל בפסולת המקומית, ואף איסור על משלוחים של פסולת שמיועדת להטמנה ולהשלכה בין מדינות האיחוד האירופי – למעט מקרים ייחודיים.
לפי פרופ' אופירה אילון, מומחית לטיפול במשאבים ופסולת מהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וממוסד שמואל נאמן בטכניון, אם האיסורים אכן ייכנסו לתוקף, יהיו לכך השלכות על ההתנהלות באירופה. "באיחוד יצטרכו להרחיב את תעשיות המיחזור שלהם ואת השוק כדי לקלוט את המוצרים הממוחזרים", היא מסבירה. "למעשה, מדובר כאן על קידום כלכלה מעגלית: הפלסטיק הממוחזר לא יוגדר כפסולת, אלא כמשאב – ויחזור אל השוק כחומר גלם".
רפורמת הפלסטיק
אז מה הבעיה עם השלכת אשפה בין-מדינתית? התשובות הן רבות ומגוונות. לדברי אילון, לשינוע הפלסטיק למרחקים עלות גבוהה, לא רק כלכלית אלא גם סביבתית – בשל פליטות מזהמי האוויר והפחמן הדו-חמצני של הרכבים והאוניות שמובילות אותו בכמויות גדולות.
זאת ועוד, במקרים של ייצוא אשפה של מדינות עשירות אל מדינות עניות, ההשקעה בשינוע ובתהליך – שכרוכה באותו מחיר סביבתי גבוה – לעיתים לא מביאה לתוצאה המיוחלת: בשל הרגולציה הפחותה במדינות שאליהן הפלסטיק מגיע (כלומר, העובדה שתהליך המיחזור בהן מפוקח פחות), ועקב מחסור במשאבים – לעיתים הפלסטיק לא ממוחזר שם כלל. "חסר לנו מידע ודאי בנושא, מכיוון שמעורבים בו אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים", מסבירה אילון, "אך סביר שחלקו של הפלסטיק נשרף ומשמש להפקת אנרגיה, חלקו מוטמן ורק חלקו ממוחזר".
הטמנת הפלסטיק, שריפתו באופן לא מבוקר והשלכתו לנחלים ולתעלות הן פעולות בעלות השלכות קשות על בריאות ואיכות חיי הקהילות שגרות באזורים אלה, על העובדים במפעלים ועל הסביבה. כך למשל, במלזיה, באינדונזיה ובטורקיה התושבים והעובדים מדווחים על זיהום, על ריח תמידי של פלסטיק שרוף – ועל בעיות בריאותיות כמו קשיי נשימה, שיעול, אסתמה ועוד.
מסעה של אריזה – הגרסה הישראלית
אז נשמע שבאירופה כבר נעשים צעדים משמעותיים להתמודדות עם פסולת הפלסטיק שלהם ולהימנע כמה שיותר מ"קולוניאליזם אשפה". ומה המצב אצלנו? "צריך לזכור שכשאנחנו עוסקים ב'פלסטיק', מדובר על מוצרים וסוגי פלסטיק רבים ושונים", מסבירה אילון. "למשל, בקבוקים עשויים מחומר אחד, גביעי היוגורט עשויים מחומר אחר, ונוזל הכביסה ארוז בפלסטיק מסוג שלישי. לכל חומר כזה יש תכונות שונות, והוא דורש הפרדה וטכנולוגיות מיחזור שונות". לכן חלק מהסוגים ממוחזרים אצלנו, ואחוז קטן מאוד – שעבורם ישראל עדיין לא הקימה תשתיות מיון ומיחזור – מיוצאים למיחזור בחו"ל.
בישראל קיימים כיום כמה תאגידים שמנהלים את תהליכי מיחזור אריזות הפלסטיק, המתכת והזכוכית, שמהגדולים שבהם הם ת.מ.י.ר (תאגיד מיחזור יצרנים בישראל) – שמטפל באריזות שאנחנו משליכים לפחי המיחזור הכתומים, ואסופתא תאגיד מיחזור בע"מ – שמטפל במכלי המשקה שחייבים בפיקדון. אחרי שהאריזות שלנו משונעות לתחנות המיון והעיבוד של התאגידים הללו, הן משונעות שנית למפעלי המיחזור השונים – בישראל ובחו"ל.
"אנחנו מעריכים שכרבע מהמשפחות בישראל מפרידות כיום את האריזות לפח הכתום, שמיועד לאריזות פלסטיק, אריזות מתכת וקרטוני משקה", נמסר מת.מ.י.ר. "כל האריזות הללו נאספות ברשויות המקומיות ומגיעות לבסוף לתחנות המיון של ת.מ.י.ר בראשון לציון, בעפולה ובאילת – שם הן ממוינות ומועברות להמשך התהליך במפעלי המיחזור". לדברי ת.מ.י.ר, קיים פער של עד 10 אחוז בין סך האריזות שמגיע לתחנות המיון, לבין הכמות שיוצאת ממנה למפעלים – לטענתם, בשל פחת (חומרי גלם שמתבזבזים בתהליך, בשל סיבות שונות).
מתוך סך האריזות שמגיעות למפעלים במצב ראוי למיחזור, כ-86 אחוז ממוחזרות בישראל והיתר הן אריזות רב-שכבתיות – שכרגע אין עבורן מפעל מיחזור מתאים בארץ: כ-5 אחוזים מאריזות אלה הן קרטוני המשקה, שנשלחים למפעלי מיחזור ייעודיים בהודו – ואלו למעשה האריזות היחידות שאותן ת.מ.יר שולח לחו"ל; אריזות רב-שכבתיות אחרות, כמו אריזות של חטיפים או יוגורטים, עוברות למפעלים שבהם הופכים אותן לדלק (RDF – Refuse-derived fuel, דלק שמקורו בפסולת יבשה). הדלק עובר למפעלי "נשר" ברמלה, שם משתמשים בו כתחליף בערה לתעשיית המלט.
לפי אסופתא, כ-300 מיליון מכלי משקה מגיעים למפעלים שלהם בכל שנה, שם הם עוברים עיבוד בהתאם לחומר הגלם – לדוגמה, זכוכית נשברת, ופחיות אלומיניום נכבשות – ואז עוברים למיחזור. "מפעלי מיחזור בארץ ובחו"ל משלמים לתאגיד עבור מכלי המשקה שאותם הם רוכשים מהתאגיד – ושמהווים עבורם חומרי גלם; אנחנו לא מבצעים הטמנות כלל", נמסר מהתאגיד.
לדבריהם, למעלה מ-90 אחוז מהמכלים שנאספים – ממוחזרים (בהתאם לדרישות בחוק) וכ-40 אחוז מהם ממוחזרים בישראל. הנתון הזה מעיד על כך ש-60 האחוז הנותרים אכן נשלחים לחו"ל. מכלים אלה מגיעים בעיקר לגרמניה ולאיטליה, אך גם למדינות אחרות כמו הולנד, טורקיה, אוסטריה ודרום קוריאה.
המספרים הללו אולי נראים מרשימים, אבל אם מסתכלים על התמונה הגדולה – מדובר רק על חלק מזערי מפסולת הפלסטיק בישראל: בשורה התחתונה, רק כ-5 אחוז מכל פסולת הפלסטיק שלנו ממוחזרת. איך זה הגיוני?
ישראל מייצרת 1.37 מיליון טון פסולת פלסטיק בשנה. מטבע הדברים, היקפי המיחזור שלנו מדדים מאחורי המספרים העצומים הללו. לפיכך, מומחים רבים מסכימים על כך שהנתון הזה קורא לשינוי השיטה – ומוטב מוקדם ממאוחר. "כדי לשפר את המצב עלינו לזכור שהמיחזור הוא אמצעי ולא מטרה", מדגישה אילון. "מלכתחילה עלינו לייצר פסולת בכמות פחותה".
ומה לגבי הייצוא לחו"ל? ייתכן שעלינו ללמוד מהמהלך האחרון של מדינות אירופה ולבצע צעדים מותאמים משלנו – החל ממציאת תחליפים לאריזות הפלסטיק, דרך עידוד וחינוך לשימוש חוזר בהן ועד לתקצוב תשתיות מיחזור מקומיות; כך נוכל להימנע ממצב שבו האריזות שלנו יוצאות לטיול יקר – סביבתית וכלכלית – מסביב לעולם.
