ב-8 במרץ מציין העולם את יום האישה הבינלאומי. האם צריך בכלל להקדיש יום אחד ל-51 אחוז מאוכלוסיית העולם? שאלה טובה, אבל אני תמיד בעד מסיבות ואירועים וסיבות להשקות ולפתיחת בקבוקי שמפניה, אז אם רוצים יום מיוחד להרים לאישה, אני בפנים.
מבחינתי, בכל שנה היום הזה גם משמש לי סיבה טובה לחשוב על הקשר בין היותי אישה להחלטות המקצועיות והערכיות שלי לאורך הדרך שלי בתחום המדע והסביבה.
לתחום הזה הגעתי לפני כ-20 שנה, כשהבנתי שהסיפור הסביבתי הוא הסיפור המכונן המניע של החברה, הכלכלה והפוליטיקה. תמיד האמנתי שהתייחסות נכונה לסביבה משפיעה על המזון שלנו, על האופן שבו אנו מגיעים לעבודה, צורכות את שירותי הבריאות שלנו או אפילו מבלים בזמן הפנוי שלנו. עיסוק בסביבה הוא למעשה השקעה בעתיד שלנו, מבחינה כלכלית, בריאותית ואישית.
כדי להבין בתחום, למדתי (ברצף) שלושה תארים אקדמיים ששילבו הבנה סביבתית וגיאוגרפית לצד מדע והמדינה, ותוך כדי כך עבדתי בכמה ארגונים סביבתיים, בחברה האזרחית, באקדמיה ובכנסת. במלים אחרות, עבדתי מאוד קשה כל השנים להגיע לעמדה של "מבינה בתחום".
בחמש השנים האחרונות אני המנכ"לית של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה וכמנהלת של ארגון שעובד עם האקדמיה, הממשלה והתקשורת, האמירה העיקרית שיש לי להגיד לכבוד יום האישה היא שעדיין אין מספיק נשים בתחום. בעיקר בדרגי הניהול. ב-2021 אני יכולה להיות מוזמנת לפאנל כי אני יושבת על המשבצת של "אישה" (במקרים רבים אני יכולה לסגור אפילו שתי משבצות כי אני גם דוקטור. פעם גם הייתי יושבת על משבצת ה"צעירה" אבל זה כבר לא רלוונטי אחרי שחוצים את גיל 40).
סביבה זה תחום נשי?
זה מוזר, מצד אחד, נדמה שאין מספיק נשים מנהיגות בסביבה, אבל מצד שני התחום הזה נתפס כ"נשי" (בעיקר על ידי גברים): מחקרים רבים כבר הוכיחו שנשים מכל קצוות האוכלוסייה, המדינות, המגזרים והגילאים נוטות להתנהגות סביבתית יותר מגברים: בין היתר הן משליכות פחות אשפה, ממחזרות יותר ומשאירות טביעת רגל פחמנית קטנה יותר מזו של גברים. עד לאחרונה חוקרים ייחסו זאת לתכונות שמאפיינות נשים יותר מגברים – אלטרואיזם, אמפתיה ומתן חשיבות גבוהה יותר לנושאים כמו בריאות ובטיחות, אולם שורה של מחקרים הוכיחה שגברים נוטים להתנהגות סביבתית פחות פשוט משום שהם מזהים אותה כ"בעלת אופי נשי", ולכן יעדיפו פעמים רבות לבחור בהתנהגויות או במוצרים שאינם מקושרים עם שמירה על הסביבה.
אוויר בריא, מים נקיים, טבע מתפקד, תוחלת חיים ארוכה ואיכות חיים גבוהה – לגמרי עניין של נשים בלבד, אה?
גיבס, פייגן, קרסון ושות'
במחקר הדוקטורט שלי בדקתי מהו "צדק סביבתי", איך הוא נקבע (באמריקה של שנות ה-70) ואיך הגיע (או לא) לישראל. לנשים הי בכך חלק חשוב מאוד. מי שהובילה את המאבק בתחילתו היתה לואיס גיבס, אישה צעירה בשנות ה-20 לחייה, חסרת השכלה אקדמית ועקרת בית במשרה מלאה. גיבס הובילה את אחד המאבקים המכוננים בתולדות התנועה הסביבתית האמריקאית (שמכונה מאבק הlove-canal), שבמסגרתו נאבקו פועלי צווארון כחול של תעשיית הפטרוכימיים האמריקאית נגד זיהום קרקע חמור שהתרחש בשכונת מגוריהם בעיר ניאגרה פולס. בעקבות המאבק, שהובל ביד נשית רמה על ידי קבוצה הולכת וגדלה של נשות האזור, חוקק חוק "המזהם המשלם" האמריקאי והחשיבה הסביבתית יצאה מגדרה המסורתי של חשיבה רק על טבע פתוח ומגוון ביולוגי והוסיפה למאבקה שיח נשי יותר, אישי יותר, בריאותי יותר. שיח שמשלב חשיבה על בריאות, על איכות החיים שלנו ושל דורות העתיד.
זו גם היתה הפעם הראשונה שארגון שהובל והונהג על ידי נשים הצליח לשנות את סדרי הממשל ולחייב מפעל מזהם לפצות במיליונים רבים לא רק את התושבים הנפגעים, אלא גם לשקם את הטבע שניזוק.
גיבס קיבלה עזרה אדירה בעשייה שלה מד"ר בוורלי פייגן, מדענית שסייעה לה במאבק, חוקרת באוניברסיטת באפאלו שהסכימה לעבוד עם קבוצת נשים בחיבור בין הטענות שלהן לזיהום ולתחלואה מוגברת בעקבות הזיהום (זה כשלעצמו אגב נושא לא טריוויאלי בכלל, משום שפייגן השתמשה במדע אזרחי ובשאלונים שאספו נשות השכונה, בשעה שקולגות גברים נהגו לזלזל באלפי החומרים שאספו ולכנותו "דאטה של עקרות בית"). גם פייגן הסתמכה על מה שלמדה ממחקריה המפורסמים של רייצ'ל קרסון, ביולוגית וזואולוגית שהיתה מחלוצות המחקר שחיבר בין נזקי ההדברה לבין הנזק הסביבתי החמור שהם גורמים.
נשים אלה, חלוצות ופורצות דרך בתחומן, הובילו באמריקה המעמדית של שנות ה-60, ה-70 וה-80 את החשיבה הסביבתית החדשה – זו שמסתכלת על הסביבה כמערכת מורכבת שצריכה לקחת בחשבון שיקולים של קידמה וחדשנות לצד הפגיעה האפשרית שלהם בבריאות שלנו, במזון, באוויר שאנו נושמים ובכלכלת הבית, שחלקן עדיין ניהלו באופן בלעדי.
החשיבה הסביבתית החדשה
גם בתצורתו העכשווית של המאבק הסביבתי ניתן לראות לא מעט נשים בחזית: מגרטה טורנברג, תלמידת התיכון השוודית, שנהפכה לפנים המזוהות ביותר בעשור האחרון עם משבר האקלים ועד אינה ברוורמן הישראלית, המייסדת של חברת האנרגיה החדשנית Eco Wave Power.
גם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, שאותה אני מנהלת בחמש השנים האחרונות מובלת על ידי נשים. יו"ר העמותה, פרופ' מיכל גרין ואני מנהלות את המערכת עם רוב בולט של נשים בוועד המנהל ורוב נשי בצוות העובדים של העמותה.
כך, למשל, במסגרת אחת מתכניות הדגל שלנו, ממשק, אנחנו משלבים מדענים ומדעניות בתחילת דרכם בעשייה הממשלתית כיועצים לבכירים בממשלה בתחום המדע והסביבה, שמובילים, סוחפים ומשכנעים משרדי ממשלה שונים לכלול את הסוגיות הסביבתיות כחלק מתהליך קבלת ההחלטות בנושאים שונים ומגוונים: כלכלה, בריאות, תחבורה, אנרגיה וכו'. גם בתכנית ממשק, שמציינת השנה עשור להיווסדה, יש יותר בוגרות ובוגרים ובמחזור האחרון יש בו 8 עמיתות לצד 5 עמיתים.
זה בדיוק מה שצריך לקרות גם בזירות אחרות של התחום הסביבתי. נשים צריכות לקחת מנהיגות ואחריות על תחום הסביבה. אין לי שום בעיה עם זה שגברים יחשבו שהתחום נשי, כל עוד העשייה שלנו תחולל שינוי חיובי במצב העולם וכל תושביו. זה נכון בביום האישה – וגם ב-364 הימים האחרים בשנה.
